ושמחת בחגיך
המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל עורר אותנו לשאלה נכבדה הדורשת פשר והסבר.
אחרי חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, נכנסנו בשעריו של ירח האיתנים. זהו חודש של מועדים וזמנים נשגבים אשר "צבת בצבת עשויה", והם נעים בזה אחר זה כמטוטלת, מוליכים אותנו מיראה לשמחה, משמחה ליראה, וחוזר חלילה.
בפתחו של החודש ניצבים הימים הנוראים. שמם מעיד עליהם, אלה ימים מלאי מורא, אימה ופחד. עשרה ימים ראשונים של החודש אלה עשרת ימי תשובה, בראשם – שני ימי ראש השנה, ימי דין ומשפט, ובחיתומם – יום הכיפורים, יום גזר הדין.
והנה, לאחר כלות יום הכיפורים, היום הקדוש והנורא, תיכף ומיד חלה תפנית חדה ומטלטלת מקצה לקצה. עם ישראל הולך מחיל אל חיל, מכין עצמו לחג הסוכות שבפתח. תכונת הימים הללו והמולת ההכנות לחג דוחקות את אווירת הימים הנוראים ששררה עד לא מכבר, כאילו הכל מאחורינו. חולפים ארבעה ימים וכל ישראל מוטלים אל תוך ים של שמחה – חג הסוכות, חג של שמחה מרוממת, של מצוות "ושמחת בחגך והיית אך שמח". אם פסח הוא 'זמן חרותנו' ושבועות הוא 'זמן מתן תורתנו', חג הסוכות הוא 'זמן שמחתנו'. השמחה היא החפצא והמהות של היום־טוב הזה. מ'ימים נוראים' ל'זמן שמחתנו'.
והנה לאחר שישה ימים של שמחה ורוממת עילאית אנו שוב מוטלים אל תוך יום של דין ומשפט – יום הושענא רבה, חיתום הדין. היום הזה מסתיים, והנה שוב אנו מוטלים אל תוך ים של שמחה – יום שמיני עצרת ושמחת תורה.
מה פשר הדבר? מה ההסבר למעברים החדים הללו, מימים נוראים וימי דין ומשפט לימי שמחה ורוממות, משמחה למשפט וממשפט לשמחה. הלוא דבר הוא!
אומר רבי מאיר חדש: קל מאוד לאדם להיות מלאך ליום אחד. קל לו להתעלות בראש השנה, לעבור מערכת של עשרת ימי תשובה, אשר שיאם – יום הכיפורים, יום סליחה וכפרה. כתוב ברא"ש בסוף יומא, שהשטן אומר לקדוש ברוך הוא: "היהודים שלך הם כמו מלאכים". כן, מלאכים ליום אחד. אולם אנחנו צריכים להעביר זאת לחיי היומיום לחיי המעשה.
הקדוש ברוך הוא רוצה לבחון ולהיווכח איך אתה מעביר את ההתעלות והרוממות לחיי היומיום; מה באמת גורם לך שמחה.
הנה דוגמה מחיי המעשה: באולם שמחות מפואר נערכת חתונה. השולחנות ערוכים בפאר והדר, האוכל כיד המלך, עשרות בני ישיבות מצד אחד וחברותיה של הכלה מצד שני, רוקדים ומשמחים את החתן והכלה לצלילי התזמורת. החתן והכלה שמחים ומאושרים.
בתום החתונה ניגש החתן, קורן מאושר, ואומר לכלתו: "אני מאושר!". היא, כמובן, שמחה מאוד לשמוע את המשפט הזה, היא בטוחה שהוא מכוון אליה, והיא שואלת אותו שאלת המשך: "ממה אתה מאושר?", מתוך שאיפה לשמוע את התשובה המפורשת יוצאת מפיו…
ומה הוא משיב לה? "מה זאת אומרת 'ממה אני מאושר'? מהחתונה! ראית אלה ריקודים נלהבים היו, איזו תזמורת, איזה אוכל משובח?".
ופני הכלה חפו!
אומר רבי מאיר חדש: "הבה נהיה כנים עם עצמנו. עמדנו בתפילה בראש השנה, ביום כיפור. אלו תפילות! איזו התעלות! התפללנו, התחננו, שפכנו כמים לבנו נוכח פני ה', ביקשנו על נפשנו – "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים".
חסדי ה' לא כלו, הקדוש ברוך הוא שעה לתחנונינו, קיבל את תפילותינו. אתה שמח? אתה מאושר? הבה נראה ממה אתה שמח, ממה אתה מאושר. אתה באמת שמח שחזרת לקדוש ברוך הוא? האומנם זה האושר שלך? הבה נראה אם השמחה שלך נובעת מכך שהמלך החזיר לארמונו את בנו האובד הביתה, או אולי השמחה שלך נובעת מדברים אחרים לגמרי…
"כולנו מחנכים את הילדים לתורה, ליראת שמים, למידות טובות. אנו משקיעים בהם, מתפללים להצלחתם, אבל עדיין אנו עומדים למבחן עד כמה באמת הדבר הוא בנפשנו".
ילד מגיע הביתה מהחיידר ומספר שהרב'ה העיר לו על התנהגות לא ראויה. האבא כועס, האמא מתרגזת. הם מוכיחים אותו בכמה משפטי תוכחה, מנפנפים לו באצבע ואומרים לו: "תבטיח לנו שהדבר לא יחזור על עצמו!", ובתוך זמן קצר הנושא ירד מסדר היום כלא היה.
אבל מה יקרה כשיום אחד הילד מבלי משים ניפץ איזה אגרטל בסלון? כל הבית נהיה ששון ושמחה. צעקות, גערות, אפילו הרמת יד על 'הילד הסורר'… כמה ימים לאחר מכן הענין עדיין לא שכך. האבא מזכיר לילד את האגרטל השבור, האמא פולטת אנחת צער בכל פעם שהיא עוברת במקום שבו היה מונח האגרטל…
איזה סולם ערכים יקבל הילד מההתנהגות הזאת של ההורים? הוא ילמד שהעבירה הכי חמורה בעולם היא להיתקע בשוגג באגרטל ואילו התנהגות לא ראויה בחיידר היא מעשה 'לא נאות', לא יותר מזה…
זהו סולם ערכים מעוות, מסולף. ילד כזה איבד את ה'משקפיים' לראות את המבט האמתי.
הרב מבריסק זצ"ל היה מקפיד על כך שבביתו מעירים רק על דברים שבראש סולם הערכים, דברים אמתיים וחשובים. לא מבזבזים את הגערות על דברים זוטרים, צריך לשמור אותן לדברים החשובים באמת.
רבי יצחק הוטנר זצ"ל, בעל ה'פחד יצחק', היה ענק המחשבה, סלבודקאי ברמ"ח ושס"ה. סיפר רבי יצחק זילברשטיין, כי הרב הוטנר היה ילד בעל כשרונות מיוחדים, ובילדותו ההשכלה הארורה איימה לצוד אותו ברשתה.
הוא גדל בוורשה, בביתו שררו דלות ועניות רבה. ההשכלה פיתתה את בני הדור הצעיר. ביד אחת פתחה להם צוהר והכניסה אותם אל עולמות חדשים וקוסמים, וביד השניה צדה את אמונתם ודתם. רבים נלכדו ברשתה, "כי רבים חללים הפילה".
יום אחד שב יצחקל'ה בן העשר מהחיידר לביתו וסיפר לאמו בשמחה: "אמא, היום גמרנו בבא קמא"…
האמא זרחה מאושר. היא חיבקה ונישקה אותו ופניה נשטפו בדמעות. מיהרה למטבח והביאה משם את בקבוק היין, שהיה מצרך נדיר בביתם. הלכה ולבשה את שמלת השבת – הבגד החגיגי היחיד שהיה ברשותה מאז חתונתה.
ראה הילד את דמעותיה של אמו ופרץ בבכי: "אמא, תגידי לי, למה את בוכה? אם עשיתי משהו רע, תגידי לי! ואם נהגתי שלא כראוי, למה את לובשת את הבגד החגיגי, למה הבאת יין? מה קרה?"…
"יצחקל'ה שלי", משיבה האם, "אתה יודע שאנו מודים לה' על כל מה שהוא נותן לנו, הכל הוא חסד ה'. אנו חיים בצמצום רב. אך ברוך ה' אנו זוכים שיצחקל'ה שלנו לומד תורה. אין דבר בחיים שישווה לזה. כשחזרת מהחיידר ואמרת שגמרת בבא קמא התמלאתי אושר עד לב השמים! הבאתי יין ולבשתי בגדי חג כי עוד לא היה לי חג שמח יותר מהחג הזה! אני בוכה, אלו דמעות של התרגשות, של אושר. זה פיצוי אמתי על כל הדלות והעניות שלנו"…
לימים סיפר רבי יצחק הוטנר: "בכל פעם שההשכלה איימה לצוד אותי במצודתה – דמות דיוקנה של אמי עמדה מול עיניי והצילה אותי מרדת שחת".
הדמעות הללו הצמיחו לנו את ה'פחד יצחק', ענק המחשבה וגאון המוסר!
סיפור נוסף: רבי לייב באקשט זצ"ל היה מהאריות של ישיבת מיר. את ביתו הקים מיד לאחר המלחמה. הגיעו אליו הצעות שונות של שידוכים חשובים. הוא נועץ במשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין. בסופו של דבר עמדו על הפרק שני שידוכים. הצעה אחת – בתו של רב ידוע, והצעה שניה – בתו של רבי מרדכי רוגוב, רב נכבד, אך לא מפורסם כמו הרב השני.
אמר לו המשגיח רבי יחזקאל: "אין ספק, ההצעה הראשונה חשובה מאוד, אביה של המדוברת הוא תלמיד חכם מפורסם. אולם דווקא על ההצעה השניה שמעתי מעלה מיוחדת".
האריות של הישיבות דאז, בעיקר מיר וסלבודקא, נהגו לדבר בלימוד עם רבניה וחכמיה של ליטא התורנית. הם הרבו לדבר בלימוד גם עם הרב רוגוב, שכיהן כרבה של אחת העיירות בליטא.
אמר המשגיח רבי יחזקאל: "סיפרו לי, כי בכל פעם שבאו לדבר בלימוד עם הרב רוגוב, היתה אשתו עומדת מאחורי הדלת ומקשיבה בענין רב להתנצחויות ולוויכוחים הלמדניים של בעלה עם בחורי הישיבות חריפי המחשבה. כדרך כל ויכוח והתנצחות במלחמתה של תורה, פעם ידו של זה על העליונה ופעם השני מוכיח את צדקתו. הכל, כמובן, לשם שמים כדרכה של תורה, וכמו שאמרו חז"ל ש'אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה'. והנה, בכל פעם שידו של הרב רוגוב היתה על העליונה לא הי גבול לשמחתה של אשתו הרבנית, וכביטוי לכך – לארוחת הצהרים של אותו יום היא היתה מכינה קניידאלאך למרק. יום חג"…
פנה רבי יחזקאל לתלמידו ואמר: "בת שרואה את האושר שיש בבית כשאבא אומר סברה טובה – זו בת הראויה לבן תורה".
וכך היה. רבי לייב נשא את בתו של הרב רוגוב, ולימים היו שניהם ממרביצי התורה באמריקה – הרב רוגוב בשיקגו ורבי לייב בדטרויט, שם עמד למעלה מחמישים שנה בראשות ישיבה חשובה והעמיד תלמידים רבים.
(מתוך 'דורש טוב' – סוכות)