כידוע, ישנם אופנים שונים שבהם מעיקר הדין מותר לספר או לקבל לשון הרע ורכילות. אולם הרגיל בספר 'חפץ חיים' יודע עד כמה נדיר להגיע למציאות כזאת, שאכן יהיה מותר הלכה למעשה לספר ולקבל לשון הרע.
ההלכות הנלמדות היום בסדר הלימוד היומי ב'חפץ חיים' (הלכות רכילות כלל ו סעיפים ה-ו) עוסקות בהיתר לקבל רכילות מאדם שנאמן עליו כשני עדים, בהתמלא מספר תנאים: א. שאין שום צד זכות ללמד על המסופר; ב. שיש בידיעת הדבר תועלת להבא – כגון שמספר לו שפלוני רוצה להזיקו וכדו'; ג. שהמספר אומר ששמע זאת מפלוני בעצמו, ולא שמישהו אחר סיפר לו בשמו; ד. שהשומע מכיר היטב את טבע המספר שאינו משקר בשום אופן ואינו מגזים, והוא סומך עליו גם בשאר דברים כשני עדים המעידים בבית דין שאין אחריהם שום ספק.
אולם גם בהתמלא כל תנאים אלו, אומר החפץ חיים כי כל זה היה בזמן התלמוד; אך כיום, הסכמת הפוסקים שאין לאדם לומר שפלוני נאמן עליו כבי תרי, וממילא אפילו אם יושלמו כל הפרטים הנ"ל אסור להאמין לו אלא לחוש בלבד. החפץ חיים מציין כי רבים טועים בדבר זה, ואף שהם נזהרים מאיסורי לשון הרע – הם מתירים לעצמם להאמין למה שהם שומעים מאביהם או אמם או שאר קרובים [-שמספרים להם דברים שיש בהם תועלת עבורם, כאמור], כי הם סבורים שוודאי לא ישקרו להם. אולם זו טעות גמורה, ואין חילוק בין קרובים אלו לשאר אנשים.