הרב יעקב ברגמן
בפרשת השבוע, אנו למֵדים על מצות קידוש ידיים ורגלים לכהנים לפני תחילת עבודתם במקדש. כותב הרמב"ן שטעמהּ של מצוה זו על פי הפשט, הוא שדרכן של הידיים והרגליִם – במקדש, שהלכו בו יחֵפים – להתלכלך במגען בדברים שונים, והעומד לשרת את המלך, צריך לנקותן תחילה. ומוסיף הרמב"ן וכותב טעם למצוה זו על פי הקבלה, ומסיים, כי כטעמהּ של מצוה זו, כך טעמהּ של תקנת נטילת ידיים לתפילה. ואכן, חובת נטילת הידיים לקראת התפילה, היא אף כשלא ידוע שהן מלוכלכות.
ואין צורך לנגב את הידיים לאחר נטילת ידיים לתפילה. והנוטל את ידיו לסעודה או ל'מים אחרונים', ולא התכוון לשם התפילה – צריך ליטול את ידיו לתפילה. אולם, הנוטל את ידיו לאחר השינה בבוקר, או הנוטל את ידיו לסעודה וכוונתו גם לתפילה – אינו צריך ליטול שנית, אלא אם כן הסיח דעתו משמירת נקיון ידיו. וכן אם נטל ידיו לתפילה אחת, ונותר בבית הכנסת, או שלא הסיח את דעתו מנקיון ידיו עד לתפילה הסמוכה לה, דהיינו שחרית ומוסף, או מנחה וערבית – אינו צריך ליטול ידיו לתפילה השניה. והנוטל ידיו ללימוד התורה, צריך לשוב וליטול את ידיו לתפילה שלאחר הלימוד, אך אם נטל לתפילה ולומד מעט קודם התפילה – אינו צריך ליטול שנית.
וכאמור, חובת הנטילה הנ"ל היא אף כשלא ידוע שהידיים מלוכלכות, אך אם יודע שהן מלוכלכות, דהיינו שנגע בידיו בגופו במקומות שדרכם להיות מלוכלכים בזיעה או לכלוך אחר – המכונים 'מקומות המכוסים' – אסור באמירת כל דבר קדושה שהוא: ברכות, תפילה ודברי תורה, עד שינקה את ידיו; אך מותר לו לחשוב בדברי קדושה. והנוגע בצואת האף או האוזן – נחלקו הפוסקים אם דינו כנוגע במקומות המכוסים; ויש שפירש כי אף לדעת החולקים, הנוגע בתוך האף והאוזן דינו כנוגע במקומות המכוסים.
והנקיון הנדרש לידיים שנגעו במקומות המכוסים: לתפילת 'שמונה עשרה' – חובה לרחוץ במים; ולברכות ולדברי תורה – לכתחילה ראוי לרחוץ במים, אך בדיעבד די בנקיון ללא מים, כגון שפשוף הידיים בקיר או בבגד. וידיים המלוכלכות בטיט ובבוץ: לתפילת 'שמונה עשרה' – יש אומרים שצריך לרוחצן במים, ויש שנראה מדבריו כי די בנקיון ללא מים; ולברכות ולדברי תורה – אין צורך לנקותן, אך לכתחילה ראוי לנקותן.
ומי שיש 'הפסקת מים' באיזור שנמצא בו, עליו ללכת עד מרחק של 'מיל' (960-1,152 מטר, לשיטות השונות) למקום שידוע בוודאות כי יש בו מים. והנמצא בדרך, ואין בידו מים, לא יתפלל אם ידוע לו שיוכל להשיג מים בהמשך דרכו במרחק של עד ארבעה 'מילין'. ואם קיים חשש שיחלוף זמן קריאת שמע או תפילה עד שימצא מים, או אף אם יפסיד תפילה בציבור משום כך – ינקה את ידיו ללא מים (ראה לעיל). וכן אם נזכר באמצע תפילת 'שמונה עשרה' שידיו אינן נקיות, או שנגע אז בידיו במקומות המכוסים – ינקה את ידיו ללא מים.
[שו"ע או"ח צב, ד-ז, משנ"ב יד, טו, יז, יח, כ, כא, כג, כד, כו, כט ו־ל, וביה"ל ד"ה אבל וד"ה והסיח; ביאורים ומוספים דרשו, 23, 24, 25, 28, 29, 32, 33, 34 ו־35]