יום שלישי כ"ג באייר תשע"ט
מדוע נקרא 'עירוב חצרות' בשֵׁם זה?
כפי שלמדנו, עירוב חצרות נעשה באמצעות גביית פת מכל אחד מדיירי החצר, והנחתהּ באחד הבתים; ובכך קובעים כולם את דירתם בבית זה, כיון שמקום הפת הוא עיקר הדירה. (ולחילופין, ניתן לעשותו על ידי שאחד מבני החצר יְזַכֶּה פת לכל דיירי החצר, ויניחהּ באחד הבתים).
ואין העירוב חל אלא כאשר כל בעלי הפת מסכימים לכך שכל אחד מבני החצר, אם ירצה, יוכל להיכנס אל הבית שבו מונח העירוב, ולאכול מהפת כאוות נפשו; ובכך נקרא שמו 'עירוב', דהיינו שמעורבים זה עם זה ומתרצים זה לזה, ואין האחד מוחה ביד חבירו.
ואם אחד מדיירי החצר לא נתן פת עבור העירוב, הריהו מבטל בכך את כל העירוב; אולם, הדר בבית אשר בו הניחו את פת העירוב, אינו צריך לתת פת עבור העירוב, כיון שבלאו הכי דירתו קבועה שם.
וכמו כן, בית המשמש כ'בית שער' לדיירי החצר, דהיינו כמבוא וכמעבר לבתים פנימיים – שלמרות שהוא מוקף מחיצות ומקוֹרֶה, אינו ראוי לדירה, מֵאחר והוא משמש למעבר ציבורי – הדָּר בו אינו צריך לתת פת עבור העירוב.
[שו"ע שעט, א, משנ"ב ושעה"צ א; עם השלמה ע"פ שו"ע שסו, א, ג ו־ה, (ושם, ט)]
בתים שבין שתי חצרות – האם דייריהם צריכים להשתתף בפת העירוב?
בהמשך, ובהתאם, לאמוּר: שתי חצרות שביניהן מספר בתים, הפתוחים זה לזה, והבית הקיצוני שמצד זה פתוח לחצר א', והבית הקיצוני שמצד זה פתוח לחצר ב'; ושתי החצרות מערבות 'עירוב חצרות' זו עם זו – דיירי הבתים שבין החצרות אינם צריכים לתת פת עבור העירוב.
וטעם הדבר – שאם מניחים את הפת באחד מהבתים שבחצר א', נעשים כל הבתים שבין החצרות כ'בית שער' לדיירי חצר ב', לעבור דרכם על מנת לאכול מהפת שבחצר א', אם ירצו בכך, וכנ"ל; והדָּר בבית שער אינו צריך לתת פת עבור העירוב, כנ"ל. וזאת, אף אם בימות החול אין לדיירי החצרות רשות להיכנס לתוכם; מאחר והנחת פת העירוב בהסכמת כולם נחשבת כמתן רשות לעבור דרכם בשבת.
וכן להיפך, אם הניחו את הפת באחד מהבתים שבחצר ב', נעשים הבתים שבין החצרות כבית שער לדיירי חצר א'. וכן אם הניחו את הפת באחד מהבתים שבין החצרות, הבית עצמו אינו צריך לתת פת עבור העירוב, משום שהפת מונחת בו, וכנ"ל; ושאר הבתים שבין החצרות נעשים כבית שער לדיירי החצרות, לעבור דרכם על מנת להגיע לפת.
[שו"ע שעט, א, משנ"ב א-ד, ושעה"צ א ו־ג; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 1-2]
האם ניתן להגדיר את אותו הבית גם כבַיִת רגיל וגם כ'בית שער'?
בהמשך לאמוּר: מאחר ומקומהּ של פת עירוב החצרות נקבע כמקום דירה לכל דיירי החצר, יש להניחהּ במקום הראוי לדירה, ולא ב'בית שער', שאינו ראוי לדירה (ראה לעיל).
ובהתאם לכך, שתי חצרות, שביניהן שני בתים, שהאחד סמוך לחצר א', והאחד סמוך לחצר ב'; ואינן מערבות זו עם זו, אלא כל אחת מערבת לעצמה – על כל אחת מהן להניח את פת העירוב בבית הסמוך לה, (או באחד הבתים האחרים שבכל חצר, כמובן). אך אם כל אחת מהן הניחה את פת העירוב בבית הסמוך לחצר האחרת – שני העירובים אינם חלים, כיון ששני הבתים משמשים כ'בית שער' ביחס לחצר האחרת; כלומר, הבית הסמוך לחצר א', משמש עבור דייריה כמעבר לבית הסמוך לחצר ב', וכן הבית הסמוך לחצר ב', משמש עבור דייריה כמעבר לבית הסמוך לחצר א'; וכאמור, לא ניתן להניח את הפת בבית שער.
ולא ניתן להגדיר את אותו הבית כבַיִת רגיל ביחס לחצר זו, וכבית שער ביחס לחצר אחרת, כיון שאֵלו הן שתי הגדרות סותרות, והרי זו 'חוכא ואטלולא', ונותן פתח לרשעים להלעיג על דברי חז"ל, חלילה.
[שו"ע שעט, ב; ביאורים ומוספים דרשו, 3; עם השלמה ע"פ שו"ע שסו, ג]