הנה בגמרא בחולין דף קכ. מבואר שמצה השרויה במים יוצאים בה ידי חובה בליל הסדר אם לא נימוחה.
"שרויה" מותר מן הדין
מבואר שמצה שרויה אין בה חשש חימוץ מן הדין, כיון שלאחר אפיה אינה מחמיצה.
האופנים האסורים מן הדין
מצה שנמצא קמח בתוכה אסור ליתנה ברוטב, שאותו קמח בודאי לא נאפה יפה מפני שהמצה מפסקת בין הקמח לאש, ואם ניתנה בתבשיל, אסור אף בהנאה, כמבואר במשנ"ב (סוף סי' תס"ג).
עוד כתב השו"ע סוף סי' תנ"ט שאין להוסיף קמח לעיסה רכה, וכן יש להרחיק את המצות מהקמח כי הקמח הנדבק בהן בא אחר כך בתבשיל ומתחמץ, וכתב המשנ"ב שם שאם הוסיף קמח בעיסה רכה יזהר לא לתת את המצות בדבר לח כיון שאינו נילוש יפה, ומכל מקום, בדיעבד אם נפלו לתוך התבשיל – מותר, כיון שאין ידוע בודאי שנשאר בעיסה קמח בעין, ואף אם נשאר יתכן שנאפה ונקלה יפה, אך אם ידוע שנשאר בה קמח יש לאסור אף בדיעבד אם נפלה לתבשיל.
טעם המחמירים
כתב השו"ע הרב בתשובתו (סי' ו') שעינינו רואות בהרבה מצות שיש עליהן מעט קמח אחר אפיה וזה בא מחמת שהיתה עיסה קשה ולא נילושה יפה, ואי אפשר להכחיש החוש, ומה שלא הזכירו הפוסקים מזה בגלל שבדורות הראשונים היו שוהים הרבה בלישה עד שהיה נילוש יפה, אבל בשנים האחרונות נתפשט זהירות אצל ישראל קדושים למהר מאד בלישה ולא לשים יפה, ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה כנראה בחוש למדקדקים היטב, וסיים שאין למחות ביד המקילין לפי שיש להם על מה שיסמוכו, עוד הוסיף שביו"ט אחרון של פסח המיקל משום שמחת יו"ט לא הפסיד עכ"ד.
חילוק בין מאפיות
ויש להוסיף שבזמננו, ראיתי מן הנסיון, הבדל מהותי בין מאפיות, שיש שמהדרים מאד ללוש במעט מים ובעיסה קשה בכדי שלא ידבקו חתיכות בצק בכלים, ובזה יש חשש לקמח שנשאר במצה, גם במצות מכונה שנילוש במיקסר ניתן להבחין בזה בצבע בצק לפני האפייה, ויש מאפיות שמוסיפים יותר מים ואז הלישה יותר טובה, וחשוב מאד להיזהר בזה בפרט אלו שנוהגים לאכול שרויה ראוי להעדיף לישה ביותר מים.
הנהגת החזון איש
מרן החזון איש היה אוכל שרויה, אך היה מקפיד בעשיית קניידלך ללוש בביצים ולהכניס למים כאשר הם רותחים שנחשב חליטה ומעכב חימוץ.
דברי הפוסקים
השערי תשובה סי' ת"ס כתב בשם גדולי הפוסקים שאין להחמיר באכילת שרויה, שעי"ז מונע משמחת יו"ט, וכתב שהרוצה לקדש עצמו במותר לו ולהימנע מאכילת שרויה – אין מזניחים אותו וראוי שיפרש שזה בלי נדר ואין בדעתו לנהוג כן לעולם, והביאו המשנ"ב סי' תנ"ח סק"ד דמן הדין מותר והמחמיר אין מזניחין אותו.
שרויה ביו"ט אחרון של פסח
רבים מהמחמירים ונזהרים משרויה, מקילים ביו"ט אחרון בחו"ל לאכול שרויה, ומבשלים בכלים ולא חוששים לבליעות, כיון שהכלי שוהה עד שנה הבאה, וכן נתבאר לעיל בדברי שו"ע הרב שיש מקילים ביו"ט אחרון.
בישול שרויה ביו"ט שביעי של פסח לצורך שבת
בשנה זו, שיו"ט שביעי של פסח חל בערב שבת יש לדון האם מותר לבשל שרויה ביו"ט שבו הוא נזהר מאכילתו לצורך שבת, שבא"י כבר לא פסח ובחו"ל זה יו"ט אחרון שיש מקילים בו, והשאלה האם ביו"ט שנוהג בו איסור נחשב מוקצה, וגם, האם הותר לבשל דבר שאינו ראוי באכילה ביו"ט ולא שייך היתר הואיל ואם יבואו אורחים יהיה ראוי להם.
והחזו"א (סי' מ"ט ס"ק ט"ו וט"ז) דן בשאלה זו, והכריע שהנדון בזה רק אם מחזיקים שרויה לאיסור גמור מן הדין וצריכים להתנהג כאילו אסור לכל, אבל אם נוהגים אותו כחומרא יוצא שראוי לאותם אנשים שנוהגים היתר ואין בזה חשש מוקצה, וגם מותר לבשלו ביו"ט, ומסיק שכיון שנוהגין היתר ביו"ט אחרון שאחר שביעי של פסח ראיה שאין מחזיקים את הדבר לאיסור אלא כחומרא, ולכן מותר לבשל ביו"ט לצורך שבת.