הרב משה גרין
נאמר בספר ישעיהו: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ… וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", דרשו חכמינו ז"ל: " וְדַבֵּר דבר – שלא יהיה דיבורך בשבת כדיבורך בחול", כלומר, שלא ידבר בשבת על פעולה מסוימת שאסור לעשותה בשבת אשר הוא עתיד לעשותה בימות החול. ואף על איסורים דרבנן, כגון מקח וממכר, אסור לדבר; ולכן אסור לספר בשבת על דברים שהוא עתיד לרכוש בימות החול, וכיוצא בזה.
והאיסור הוא בין בדיבור המועיל לעשיית הפעולה, וכגון שמבקש מחבֵרו שיבוא במוצאי שבת לסייע לו בעשיית מלאכה כלשהי; ובין בדיבור בעלמא, שאומר שמחר יעשה מלאכה פלונית. ואם אין הכרח מלשונו שיעשה מלאכה, אלא רק מובן כך מתוך דבריו, וכגון שאומר "למחר אלך למקום פלוני", והשומע מבין שבדעתו לנסוע למקום זה ברכבו – אין איסור בדבר, כיון שלא מדבר במפורש על עשיית המלאכה.
ואיסור זה נאמר רק על פעולה שעתידה להֵעשות לאחר השבת, אבל מותר לדבר על פעולה שנעשתה בעבר. אולם, אם יש תועלת בסיפורו לעתיד, כגון שמספר שרכש חפץ מסוים בזול, וכדומה, ויש בכך תועלת לשומע המתעתד לרכוש גם הוא חפץ זה – אסור לספר זאת.
ברם, דברים שיש בהם צורך מצוה, מותר לדבר עליהם בשבת אף אם הם כרוכים בפעולה שאסור לעשותה בשבת, שנאמר "ממצוא חפצך ודבר דבר" – חפציך אסורים, וחפצי שמים מותרים. ונחלקו הפוסקים אם היתר זה הוא גם כאשר אין תועלת בדיבורו לקיום המצוה, וראוי להחמיר.
ובכלל איסור "ודבר דבר" – שלא להרבות בשיחה בטֵלה בשבת, ולכן אין להרבות בדברי חול אף על דברים שנעשו בעבר, ואף על דברים שאין בהם איסורי שבת. אולם, מי שנהנה ומתענג בסיפוריו, מותר לו לספרם משום עונג שבת. ובכל מקרה, אסור לספר סיפור הגורם צער למספר או לשומעים. וכתבו הפוסקים שהנזהר מלדבר דברי חול גם באופן שמתענג בהם, 'קדוש' יֵאמר לו.
[שו"ע שם שז, א ו־ו, ומשנ"ב א, ג, ה, כז ו־ל; שו"ע שם שו, ו]