הרב משה גרין
'הזורה', הוא אחד מל"ט אבות מלאכה. מלאכת הזרייה נעשית לאחר הדישה, על מנת לסנן את גרגירי התבואה מתוך הקש והמוץ, והיו עושים זאת בדרך כלל על ידי הרוח, דהיינו שבזמן שנשבה רוח היו זורקים את התערובת של הגרגירים והפסולת לאויר, והרוח היתה נושאת למרחק את הפסולת הקלה, ואילו הגרגירים שמשקלם כבד יותר, נפלו על הקרקע במקום בו נזרקו.
והגם שעיקר הסינון של הפסולת מהגרגירים נעשית על ידי הרוח ולא על ידי האדם, אין אנו אומרים שהאדם רק גורם למלאכה שתֵּעשה, אלא מייחסים את כל המלאכה אליו, משום שהתורה אסרה בשבת 'מלאכת מחשבת', ויש כאן מלאכת מחשבת, כלומר, שיטה מתוכננת של זריה, ולכן נחשבת לענין דיני שבת כמעשה האדם, הגם שהאדם השתמש בכוחות אחרים לצורך עשייתה.
לפיכך, הזורה תבואה לרוח, ומפריד בין גרגירי התבואה לפסולת, עובר על איסור מלאכת 'זורה'. וכך הדין גם כשנושף בפיו על תבואה ומפריד בכך את הפסולת. והדבר מצוי בימינו בבוטנים שמעורבת בהם הקליפה האדומה הפנימית של הבוטן, שאסור לנשוף בפיו על מנת להוציא את הקליפה.
ובירושלמי אמרו, שכל פיזור של דבר על ידי הרוח, אסור משום מלאכת זורה, ואף כשאין בכך כל הפרדה של פסולת. והביאוהו הראשונים והרמ"א. ולדבריהם אסור לנער מפה עם פירורים במקום שיש רוח המפזרתם. ויש מהאחרונים שהקלו בדבר; ובמשנה ברורה כתב: "ולא ראינו מי שחושש לזה". ולכן, מותר לשפוך מים לאוויר, אף כשהרוח מפזרתם; ומותר לרסס תרסיס לריח טוב, וכל כיוצא בזה.
[רמב"ם שבת ח, יא; שו"ע שיט, יז, ומשנ"ב סז; שביתת השבת מלאכת זורה, ב ו־ו; ארחות שבת ג, קל-קלה, ובהערות]