זווית הלכתית לדף היומי
הרב מרדכי הלוי שוורצבורד
דף סב:
דנו הפוסקים אם מותר ללוות חמץ לפני פסח, על דעת לפורעו לאחר פסח, ויש בזה שתי שאלות: אחת מצד הנאה מחמץ לאחר פסח, והשניה משום ריבית אם יעלה המחיר.
ללוות פתות בערב פסח
לדוגמא: משפחת כהן זקוקה בערב פסח לכמה פתות, להאכיל את ילדיה לפני סוף זמן אכילת חמץ. הם מבקשים מהשכנים, משפחת שוורץ, שילוו להם חמש פתות, והם יחזירו להם לאחר הפסח. והרי בערב פסח, בסוף זמן אכילת חמץ, הפתות הן בזול מאד, ואלו אחרי פסח יהיה מחירן יותר גבוה, האם יש בזה איסור ריבית?
בסייעתא דשמיא, לומדי הדף היומי זוכים ללמוד את הסוגיא בע"ז דף סב: ובכן הבה נלמד מה שהוכיחו הפוסקים מסוגייתנו.
הנה מבואר בגמרא שבני ביתו של רבי ינאי, היו לווים פתות שביעית מעניים לפני הביעור, ופורעים להם מפירות השנה השמינית, ואין נאסרים הפירות משום חליפי פירות שביעית, כיון שבשעת הפירעון כבר לא קיימים הפירות שמינית שכבר נאכלו.
הלוואת חמץ בערב פסח
והוכיחו מזה המרדכי בפסחים ועוד ראשונים, שאם לווה חמץ לפני פסח, חייב לפרוע אחרי פסח, ואין בזה חשש הנאה מחמץ לאחר פסח, ועובר משום גזל אם לא פרעו, אף שהיה סמוך לזמן הביעור, ואם לא היה מלווה היה מבערו, מ"מ כיון שלווה בזמן היתר חייב לפרוע, ונפסק בשו"ע הלכות פסח (סי' ת"נ ס"א).
והקשו התוס' בסוגיא, הרי יש בזה איסור ריבית כמו כל מי שלווה כמות פירות על דעת להחזיר אותה כמות, שאסור משום ריבית שמא יתייקר המחיר, ונמצא פורע יותר מהשווי שלווה. ותירצו שמדובר שבשעת ההלוואה היה לבני ביתו של רבי ינאי פירות משלהם, וכאשר יש ללווה פירות מותר לו ללוות מאותו מין.
לפי דבריהם, יהיה אסור ללוות חמץ כאשר אין ללווה מאותו מין, ומצאנו ל'שלטי גבורים' בפסחים (דף ט: בדפי הרי"ף), שכתב שמותר ללוות כבר בערב פסח ולפרוע לאחר פסח, וכתב שיש מקומות שנהגו לא ללוות ככר אשה מחברתה לפני פסח, על דעת לפרוע לאחר פסח, וכמדומה אני שמשום חשש ריבית אסרו את זה עכ"ד ע"ש.
אכן המשנ"ב (בסי' ת"נ) כתב לבאר דברי השו"ע, שמה שאין בזה חשש ריבית זהו כי בככר לחם ההפרש של המחיר הוא דבר מועט ואין דרך להקפיד עליו, וכן מבואר ברמ"א ביו"ד קס"ב שמותר ללוות ככר לחם בככר לחם, הואיל והוא דבר מועט, ובב"י הגר"א שם כתב שהמחבר חולק על היתר זה, אכן במשנ"ב כאן מבואר שנקט כן בדעת המחבר, וכן כתב הבן איש חי (שנה ב' פרשת עקב) להלכה, להתיר ללוות ככר לחם ע"ד לפרוע ככר לחם.
הוסיף עוד השעה"צ (בסי' ת"נ סק"ד), שהחמד משה פקפק בזה, כיון שהחמץ בערב פסח הוא מאד בזול, ויש הפרש גדול בין קודם פסח לאחר פסח, ות"י המשנ"ב שמדובר בכמות קטנה.
ריבית בהלוואת פתות
נמצינו למדים שמותר ללוות חמץ בערב פסח, על דעת לפרוע לאחר פסח, ואין בזה איסור הנאה מחמץ, אך משום ריבית אין להתיר כי אם בכמות מועטת, אבל בכמות גדולה, למשל, אם לווה עשרים פיתות, אין להתיר אלא אם יש לו פיתה אחת.
ויש מפוסקי זמנינו שפקפקו לדון דלא יועיל בזה היתר "יש לו", במה שיש לו פיתה בערב פסח, כיון שבהכרח לא תישאר הפיתה עד זמן הפירעון, שהוא אחרי פסח, שבהכרח או יאכלו אותה או יבערו אותה, וא"כ אין בזה היתר.
אכן נראה להוכיח מסוגייתנו להתיר זאת, שהרי אצל רבי ינאי שלווה פירות שביעית ופרע בשמינית ג"כ סופם להתבער בהגיע זמן ביעור שביעית, ובכל זאת כתבו התוס' שיש בזה היתר "יש לו". רואים מזה שהעיקר שבשעת ההלוואה יש ברשותו פירות, נחשב "יש לו", אף אם לא יחזיק מעמד עד זמן הפירעון, וכ"כ בספר ברית פנחס (פט"ו סעיף כ"ד).
מנוי לקפה בבית מדרש
ומזה יש ללמוד לדבר המצוי בבתי מדרש, שאחד מהחבורה מביא קפה וחלב תמורת שקל אחד לכוס, ומי שעושה מנוי ומשלם עשר ש"ח מראש, יכול לשתות חודש שלם. ובפשטות יש בזה איסור ריבית, שמקבל יותר כוסות עבור מה שמשלם מראש, אך אם יש ברשות האחראי מספיק קפה וחלב בכמות גדולה, יהיה בזה היתר "יש לו", אף שהחלב יתקלקל עד סוף החודש, מ"מ נחשב שיש לו, אך יש להבחין כי בשונה מהלוואת פירות שמספיק שיהיה לו מעט בקניה והזמנה בתשלום מראש, צריך שיהיה לו כנגד כל הכמות.