תשע תקנות תיקן רבן יוחנן בן זכאי לישראל, ואחת מהן - שלא יברכו הכהנים ברכת כהנים כשנעליהם לרגליהם, מחשש שמא תיקרע רצועת הנעל ויתעסק בתיקונה תוך כדי שהכהנים האחרים מברכים, ועלולים לרנן עליו שלא בֵּרך מפני שהוא כהן פגום. ולא חילק רבן יוחנן בתקנתו בין נעל לנעל, ואסר את כל סוגי הנעליים, דהיינו אף אלו שאין להם רצועות ושרוכים. ונעליים המטונפות בבוץ וכדומה, אסור לנועלן בשעת הברכה מטעם נוסף - מפני כבוד הציבור. ויש אומרים שבמגפיים גבוהות ונקיות, או בנעלי בד, מותר לברך. וכבר נהגו ישראל לחלוץ את כל סוגי הנעליים. [סעיף ה וס"ק טו-יח (והפרי חדש המוזכר שם); ביאורים ומוספים דרשו, 23]
חכמינו ז"ל תיקנו שהכהנים ייטלו את ידיהם לפני ברכת כהנים, ככהן המקדש ידיו ורגליו במי הכיור טרם גשתו לעבודת המקדש. וכתבו הפוסקים שיתכן כי בדומה לכהן המקדש ידיו בכיור, צריך גם הכהן הנוטל ידיו לקראת הברכה להקפיד על נטילה בכלי ובשפיכה מידי אדם, ושהמים יהיו כאלו הכשרים לנטילת ידים לסעודה, וכַמוּתָם תהיה לפחות 'רביעית' (86-150 סמ"ק, לשיטות השונות). ונחלקו הפוסקים אם יש להקפיד שלא תהא חציצה בידים, כדרך שמקפידים בנטילה לסעודה; ויש מפוסקי זמננו שהורה שאין צורך להקפיד על כך, וכן נראה מדברי המשנה ברורה. [סעיף ו וס"ק יט ו־כא; ביאורים ומוספים דרשו, 29]
נטילת הידים לברכת כהנים צריכה להֵעשות סמוך ככל האפשר לברכה, דהיינו בשעת חזרת הש"ץ, לקראת ברכת 'רצה'. בבתי כנסת רבים מצוי שבשעה זו עומדים עדיין חלק מהמתפללים באמצע תפילת 'שמונה עשרה'; וכהן הנצרך לעבור לפני המתפלל כדי ליטול את ידיו - יש אומרים שלא יעבור אלא בצדדים שלפניו - כיון שבשעת הדחק מותר לעבור בצדדים שלפני המתפלל, וצורך המצוה נחשב כשעת הדחק - ולא לפניו ממש; ויש אומרים שרשאי אף לעבור לפניו ממש. וכן כהן הצריך לעבור לפני המתפלל כדי לברך ברכת כהנים - יש מתירים לעבור בצדדים שלפניו, ויש מתירים אף לפניו ממש. [ביה"ל ד"ה חוזרים; ביאורים ומוספים דרשו, 26]
