לדעת ראשונים רבים, אסור לטאטא בשבת קרקע שאינה מרוצפת. וישנן כמה דעות בטעם האיסור, ומהן: א. משום שמזיז בכך את עפר הקרקע, ויש בכך איסור, אם משום 'מוקצה', ואם משום שהטאטוא גורם ליצירת גומות בקרקע, האסורה (מדרבנן) משום מלאכת 'בונה'. ב. משום ש'פסיק רישא' הוא שעל ידי הטאטוא תתמלאנה הגומות שבקרקע בעפר ויושוו פני הקרקע, ויש בזה איסור (דרבנן) משום מלאכת 'בונה'. ועל פי טעמים אלו, אין איסור לטאטא קרקע מרוצפת, שהרי אין בה עפר ולא גומות.

ויש מהראשונים שסוברים שאין איסור לטאטא אף קרקע שאינה מרוצפת. ובשולחן ערוך הביא את הדעה הראשונה כדעה עיקרית, ואת הדעה השניה בשם 'יש אומרים'.

[משנ"ב תקכ, א; ביאורים ומוספים דרשו, 1]

בהמשך לאמוּר: יש מהראשונים שסוברים, שלא זו בלבד שאסור לטאטא קרקע שאינה מרוצפת, אלא שאף קרקע מרוצפת אסורה בטאטוא, מחשש שיטעו ויטאטאו קרקע שאינה מרוצפת. וכן פסק הרמ"א, וכן מנהג בני אשכנז.

אולם, במקום שרוב הבתים מרוצפים – וכל שכן במקום שכל הבתים מרוצפים, כבזמננו – ואין גומות בין המרצפות, מותר לטאטא את רצפת הבית כרגיל, אך יש להשתמש במטאטא רך שאין זה 'פסיק רישא' שיישברו שערותיו.

ובחצרות הבתים, בגינות ובשדות, אסור, לדעת הרמ"א, לטאטא אף קרקע מרוצפת, כיון שרובן אינן מרוצפות אף בזמננו. וחצר מרוצפת המהווה המשך ישיר לבית מרוצף – יש אומרים שדינה כרצפת הבית, ויש שהסתפק בדבר.

[משנ"ב תקכ, א; ביאורים ומוספים דרשו, 1]

חכמינו ז"ל אסרו לשטוף קרקע במים בשבת, מחשש שבעת השטיפה ייכשלו במילוי גומות שבקרקע, על מנת ליישר את פני הקרקע, ויעברו על איסור מלאכת 'בונה'.

ובכלל גזירה זו – אסרו לשטוף גם קרקע מרוצפת, למרות שאין בה חשש למילוי גומות; משום שאילו התירו שטיפת קרקע מרוצפת, עלולים היו לטעות בקלות ולהחליף בין קרקע לקרקע, ולשטוף אף קרקע שאינה מרוצפת.

ואף לדעה הנ"ל שבטאטוא הבית לא אסרו בקרקע שאינה מרוצפת מחמת האיסור שבקרקע מרוצפת, בשטיפת הקרקע במים החמירו, מפני שאינה כה נצרכת כטאטוא. ויתֵרה מזו, אף לדעה הנ"ל שטאטוא הבית מותר בכל הקרקעות, שטיפת הקרקע אסורה בכל הקרקעות.

[ביאורים ומוספים דרשו תקכ, 1]