עשיית מלאכות לצורך אוכל נפש, מותרת ביום טוב. וקיבלו חכמינו ז"ל, שהמלאכות הנעשות לצורך אוכל נפש, מוּתרות גם שלא לצורך אוכל נפש. היתר זה, אמוּר לגבי המלאכות: הבערה, שחיטה, אפייה ובישול; ויש אומרים שהוא אמוּר גם בנוגע ליֶתר המלאכות שעיקרן לצורך אכילה. ונחלקו הפוסקים גם לענין מלאכת הכיבוי, אם נאמר בה היתר זה.

וכשם שמלאכת אוכל נפש מותרת רק לצורך ה'שווה לכל נפש', דהיינו, צורך הראוי ומתאים לכל אדם, ולא כזה המתאים לבעלי טבע מסוים בלבד, כגון איסטניסים, או בעלי מצב מסוים, כגון חולים; כך גם ההיתר 'שלא לצורך', הוא רק בדבר השווה לכל נפש; ולכן, לדוגמה, אין להעביר ברשות הרבים תרופה לצורך חולה שאין בו סכנה.

[שו"ע תקיח, א, ומשנ"ב א; ביאורים ומוספים דרשו, 2 ו־4]

בהמשך לאמוּר: נחלקו ראשונים בהגדרת היתר עשיית המלאכות 'שלא לצורך': יש אומרים, שעשיית המלאכות הותרה אף שלא לצורך כלל; אבל לצורך יום חול, אסורה עשיית המלאכה מדרבנן, משום 'הכנה לחול'.

ויש אומרים, שאכן עשיית המלאכות שלא לצורך כלל מותרת מדאורייתא, אבל אסורה מדרבנן. ולדעת רוב הראשונים, עשיית המלאכות שלא לצורך כלל, אסורה מדאורייתא.

ולכן, להלכה ולמעשה, ההיתר לעשיית מלאכות אלו – מלבד לצורך אוכל נפש – הוא רק לדבר שיש בו צורך ליום טוב, כגון כדי להרבות בעונג יום טוב, או שיש בו צורך מצוה. ומעיקר הדין, מותר לעשותן אף לצורך מניעת הפסד כספי, אך יש אוסרים, וראוי להחמיר.

[שו"ע תקיח, א, משנ"ב א, ג, ד, ה ו־ו, וביה"ל ד"ה מתוך; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 21]

בהמשך לאמוּר: היתר עשיית המלאכות ביום טוב לצורך מצוה, הוא רק כמשדובר במצוה שיש לקיימה באותו היום, כגון תקיעת שופר, וארבעת המינים. ומצוַת תלמוד תורה נחשבת תמיד כמצוה שיש לקיימה באותו היום, ולכן מותר, לדוגמה, להעביר ברשות הרבים ספרים הנדרשים לצורך הלימוד.

וכמו כן, היתר עשיית המלאכות לצורך מצוה, הוא אף כשמדובר במצוה דרבנן; ואף כשמדובר בהידור, וכגון העברה ברשות הרבים של שני אתרוגים שאינו יודע איזה מהם מהודר יותר, וחפץ ליטול את שניהם מִספק.

וכמו כן, מותרת עשיית המלאכה אף לצורך קיום מצות עשה שהזמן גרמא על ידי נשים, הגם שאינן מחויבות במצוה. ולכן מותר, לדוגמה, להעביר שופר ברשות הרבים לצורך תקיעה לנשים.

[משנ"ב תקיח, ד, וביה"ל ד"ה וספר, וד"ה הצריכין; ביאורים ומוספים דרשו, 6]