השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
סימן ר"ס סעיף ב'
- דיני הכנסת שבת -
ג' דברים שצריך אדם לומר בביתו בער"ש | מהו הטעם שיאמר דברים אלו דווקא סמוך לחשיכה? | באיזה אופן יאמר הג' דברים? | מדוע בימינו פטורים אנו מאמירה זו?
בפרק "במה מדליקין" שאומרים אחרי קבלת שבת, כתוב "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ער"ש עם חשיכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר", וכך פסק השו"ע בסעיף זה, ויאמר זאת סמוך לחשיכה ומבאר המ"ב שדווקא סמוך לחשיכה, כי אם זה חשיכה כבר אסור לעשות דברים מסוימים, ולא יאמר בעוד היום גדול, שאז יחשבו שיש עוד זמן וידחו הדבר ולא יעשו, לכן יאמר ברגע האחרון, וממילא יזדרזו לעשות הדבר.
יאמר לבני ביתו בלשון רכה, כדי שיקבלו ממנו, ולעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו כי זה יכול להביא להרבה קלקולים ועבירות שהרי יפחדו ממנו יעשו דברים שסתם ככה הם לא היו עושים.
היום לא נוהגים לשאול, משום שעשרתם, המשגיח כשרות מעשר, ערבתם, הרב מערב, הפרשתם חלה, במאפיה המשגיח מפריש חלה, וזה על דרך מה שכתוב כאן, שבמקום שאין מעשרים, אצ"ל עשרתם.
סימן רס"א סעיף א'
- זמן הדלקת הנרות לשבת -
מתי הוא הזמן של בין השמשות? | באיזה אופן מותר להטביל כלים בבהשמ"ש? | האם מותר להדליק הנר בהשמ"ש לצורך מצוה? | כיצד ינהג אדם המסופק האם הגיע זמן בהשמ"ש?
הילוך של' ג' רבעי מיל משקיעת החמה, זה בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל', דהיינו, שליש שעה הוא עשרים דקות, ופחות חלק ל' הוא שתי דקות, ממילא, שתים כפול שלשים שווה שישים, עשרים דקות פחות שתיים שווה שמונה עשרה, א"כ שמונה עשרה דקות מהשקיעה הוא בין השמשות, ובזמן זה, פירות שהם טבל ודאי, לא מעשרים, ואפילו אם חיובם הוא רק מדרבנן, ודמאי מותר,
כמו כן אין מטבילין את הכלים, ומבאר המ"ב, שהכוונה לכלים שנטמאו מגויים, שצריכים טבילה מדאורייתא, ובזה שטובל, הוא מתקן.
וכן אין מדליקין את הנרות, ומבאר המ"ב, שיש הבדל בין הדלקת הנר, לבין לעשר ולהטביל כלים, שלגבי לעשר ולהטביל כלים האיסור הוא רק מדרבנן שנראה כמתקן, ולכן לצורך מצוה מותר בבהשמ"ש, כגון שאין לו מה לאכול בשבת או שאין לו כלים להשתמש בהם, אבל הדלקת הנר זה איסור דאורייתא, וזה אסור גם לצורך גדול.
ואין מערבין עירובי תחומין, ומביא המ"ב, שיש מי שאומר שכיוון שזה קצת דאורייתא, אז גם לצורך מצוה אסור לערב בבהשמ"ש וכמו הדלקת הנר.
כאשר אדם מסופק אם הגיע זמן בהשמ"ש, שיש בזה ב' ספקות: א. האם הגיע זמן בהשמ"ש. ב. בהשמ"ש עצמו הוא ספק יום ספק לילה, וממילא הוי ספק ספיקא, אבל אומר הבה"ל שלא. א. זה לא ספק אמיתי שהרי הוא לא יודע, ואם ישאל את חבירו הוא יידע. ב. הכל הוא ספק אחד, שהרי זה ספק אם זה יום או לילה וממילא אין זה ס"ס, ולכן גם בספק בהשמ"ש יש את אותם דינים שלמדנו כאן.