הגמרא במסכת מועד קטן לומדת מפרשת קרח ועדתו כמה הלכות בנוגע לשליח בית דין, ואחת מהן היא, שאם הנתבע מחרף את בית הדין ושליח בית הדין, רשאי השליח לומר זאת לדיינים, ואין בכך איסור לשון הרע. הלכה זו נלמדת מכך שבתורה מובאים דברי הגנאי והזלזול שאמרו דתן ואבירם לשליח ששלח משה רבנו לקרוא להם: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר… הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה"; ורש"י מפרש את ההוכחה – שאם השליח לא אמר למשה רבנו, והוא קיבל את דבריו, מנין ידע משה רבנו שכך אמרו.
ושואלים האחרונים, הרי מפורש בתלמוד ירושלמי שמותר לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקת, ודתן ואבירם בעלי מחלוקת היו, ואם כן אין הוכחה מהפסוקים הנ"ל להתיר לשליח בית דין לדבר לשון הרע על נתבע שאינו בעל מחלוקת. והחפץ חיים ואחרונים נוספים מתרצים שההיתר לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקת הוא רק כאשר יש בכך תועלת להשקטת המחלוקת או המעטתהּ, ובמקרה של דתן ואבירם לא היתה קיימת תועלת זו, ועל כרחך אתה למֵד שההיתר הוא מחמת שמדובר בשליח בית הדין.
ברם, אף באופן שדיבור לשון הרע על בעלי מחלוקת יביא להמעטת המחלוקת, ישנם שלשה תנאים להיתר: 1. ברור לחלוטין כי מדובר בבעל מחלוקת; 2. כוונת המדבר לתועלת האמוּרה; 3. אין דרך חלופית להפקת התועלת, כגון שיחה עם בעל המחלוקת עצמו וכדומה. ויש שהעיר כי אם מדובר בכמה בעלי מחלוקת, יש לבדוק תחילה אם לא ניתן להפיק את אותה תועלת מדיבור על חלקם בלבד.
ואף דברי גנאי שאינם מעניין המחלוקת, אך יביאו להמעטת המחלוקת – מותרים. ויש שנראה מדבריו כי ההיתר אמור רק לגבי דברי גנאי השייכים למחלוקת עצמהּ; ויש שכתב כי ההיתר הוא רק להודיע שאיש פלוני הוא בעל מחלוקת, ותו לא. ולדעת כמה ראשונים יתכן שלא קיים כלל ההיתר לדבר לשון הרע אף לשם השקטת המחלוקת. ובנוגע לקבלת לשון הרע על בעלי מחלוקת – אם לצורך השקטת המחלוקת די בכך שהשומע יחשוש לדברים, יתכן שאסור לו להאמין להם.
[חפץ חיים הל' לה"ר כלל ח, ס"ח, ובמ"ח ס"ק טז ו־כו; ביאורים ומוספים דרשו, 20-23]
תקציר:
האם מותר לדבר לשון הרע על 'בעל מחלוקת' בצורה חופשית?
האם מותר לקבל לשון הרע על 'בעל מחלוקת'? ומה הם התנאים המתירים דיבור לשון הרע על בעל מחלוקת?