השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
מהו התנאי המתיר להוציא את רכושו לחצר אחרת מפני הדליקה? • מה התכוון השו"ע כשנקט בלשונו 'כתבי הקודש מצילין האידנא מפני הדליקה'? • ובאיזה אופן מותר להציל מתוך האש ספר תורה שנמחק? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ג' סימן של"ד סעיף י' – סעיף י"ב במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
כפי שלמדנו בסעיפים הקודמים, כאשר פרצה שריפה בביתו של אדם, אסרו חז"ל להציל את הרכוש, שחששו חז"ל, שמתוך שאדם בהול להציל את רכושו מפני הדליקה, הוא ישכח ששבת היום ויבוא לכבות את הדליקה, ובכ"ז התירו חז"ל להציל מזון ג' סעודות, ולהציל את כלי תשמישו, וכן להציל את בגדיו בדרך לבישה.
גם את אותם דברים שהתירו חז"ל להציל מפני הדליקה, התירו לפנות אותם מהבית שפרצה בו הדליקה למקום אחר, אבל רק כאשר יש עירוב בין הבית שפרצה בו הדליקה לבין החצר שאליה הוא מפנה את הדברים, אבל כאשר מדובר בחצר שאינה מעורבת, אסור לו לפנות ולהוציא אפילו את מה שחז"ל התירו, והדבר צ"ע, בשלמא מזון ג' סעודות וכלי תשמישו שנושא אותם ביד, מובן הדבר, אבל לגבי לבוש, הרי מדובר שהוא לובש את הבגדים, ואפילו שלבש כמה בגדים זה ע"ג זה, הרי זה דרך לבישה, ומבואר בסי' ש"א, שאין בזה איסור של הוצאה, ומה האיסור להציל את הבגדים בדרך לבישה לחצר אחרת שאינה מעורבת? ומבאר המ"ב, נכון אמנם שמותר לאדם ללבוש בגדים זה ע"ג זה ולצאת איתם בשבת אפילו לרה"ר ואין בזה איסור הוצאה, אבל כשמדובר בדליקה, חששו חז"ל, שאם יהיה מותר ללבוש כמה בגדים זה ע"ג זה כדי להציל אותם מהדליקה, הוא יבוא לעשות גם איסור כיוון שישכח שזה שבת, ולכן הגבילו חז"ל את ההיתר רק לחצר מעורבת, אבל יש דעה שמקילה וסוברת, שאמנם מזון ג' סעודות וכלי תשמישו אסור להוציא לחצר שאינה מעורבת, אבל מלבושים זה ע"ג זה, מותר להוציא גם לחצר שאינה מעורבת, כיוון שזה דרך לבישה, ומביא המ"ב, שכל האחרונים למעט הב"ח פסקו כדעה השנייה שמותר.
כל מה שאסרו חז"ל לפנות את רכושו מהבית שפרצה בו דליקה, זה רק כאשר הוא מפנה את הרכוש למקום שיש בו איזה חשש של איסור הוצאה, אבל מותר לאדם להציל את רכושו לבית אחר באופן שיש עירוב בין שני הבתים, או לתוך חצר שלו שלא צריכה עירוב, והאיסור הוא רק כשמפנה את הרכוש לחצר או מבוי שאינם מקורים, שאז זה דומה לרה"ר, ויש חשש שמא יבוא להוציא מרשות לרשות, ולכן גזרו חז"ל שאסור לו לפנות את שאר רכושו חוץ מהדברים שהקילו בהם.
אע"פ שהסיבה שחז"ל גזרו שלא לפנות את רכושו זה לא עניין של איסור הוצאה, אלא חששו שמתוך שאדם בהול על ממונו הוא יבוא לכבות את הדליקה, ומה זה קשור אם יש איסור הוצאה או לא, ומה זה קשור להיכן הוא מפנה? מבאר המ"ב, שגזרו בזה רק כאשר יש חשש הוצאה ג"כ, אבל היכן שאין חשש הוצאה דהיינו, לתוך חצר שלו שאינה צריכה עירוב או לתוך בית של חבירו שעירב, מותר לפנות את החפצים ולא חששו לאיסור, אבל הדעה השנייה חולקת וסברת שבכל גוונא חששו חז"ל, כי סיבת האיסור היא שמא יבוא לכבות.
ולהלכה כתב המ"ב, שכיוון שזה מילתא דרבנן, אפשר שיש לסמוך להקל ולפנות את החפצים למקום שאין בו איסור הוצאה, דהיינו, למקום מקורה שעשו עירוב, או מקום שאינו מקורה שאינו צריך עירוב.
כתבי הקודש מצילים מפני הדליקה, ומדובר על כל כתבי הקודש, כגון גמרא, משנה, מדרש, ספרי פוסקים, ספרי חסידות, ספרי מוסר וכו', ואומר המ"ב, שצריך להקדים תורה שבכתב לתורה שבע"פ, ואפילו שהתורה שבע"פ לא שלו אלא מושאלת או מושכרת לו, ואע"פ שיהיה לו נזק אם לא יציל אותם שהרי בעה"ב יתבע אותו, בכ"ז תורה שבכתב קדושתה חמורה.
מה שכתב השו"ע 'מצילין האידנא מפני הדליקה' מבאר המ"ב, שאע"פ שכידוע שתורה שבע"פ אסור לכתוב, ותורה שבכתב מותר לכתוב רק בתנאים מיוחדים, שיכתוב כדינה, על קלף, ובכתב אשורית, ובדיו, זה הכל מעיקר הדין, אבל במשך הדורות שנתמעטו הלבבות, משום 'עת לעשות לה' חז"ל התירו את שני הדברים, גם התירו לכתוב תורה שבע"פ, וגם התירו לכתוב תורה שבכתב שלא כהלכתה, וזה מה שכתב השו"ע 'האידנא', כי בזמן שהדבר היה אסור, ודאי שאסור להציל מפני הדליקה, שהרי בלאו הכי אסור לקרוא בהם, אבל האידנא שהתירו את הדבר, מותר להציל אותם מפני הדליקה, וגם סידורי תפילות וברכות מותר להצילם משום 'עת לעשות לה'.
מביא המ"ב שגם דברי תורה שבכתב שכתבם בלשון אחר בלשון שהעם בקיאים בו מותר להציל (שאם לא בקיאים בלשון הזה, היה אסור לו לכתוב את זה בלשון אחרת כשאין צורך) ומביא עוד, שאם הוא בקי בלשון הקודש, אסור לו לכתוב דברי תורה בשאר לשונות.
ספר תורה שנמחק, כל עוד שיש בו פ"ה אותיות שלימות וכמו האותיות שבפרשת 'ויהי בנסוע הארון', יש בו קדושת ס"ת ומותר להציל אותו, ומבאר המ"ב, שתרגום שכתבו עברי 'יגר שהדותא' מצטרף לשיעור של פ"ה אותיות, וכן כשיש בו אזכרה, מצילים אותו מפני הדליקה.