כל מצוה דאורייתא שספק לאדם אם הוא חייב לקיימהּ, כגון מצוה שחובה לקיימה ביום ולא עשאהּ עד בין השמשות - שהוא ספק יום ספק לילה - או אדם שיש ספק לגביו אם הוא חייב כלל בקיום מצוה זו - חובה עליו לעשותה, כיון ש'ספֵקא דאורייתא לחומרא', אך לא יברך עליה. ואם הוא חייב בוודאות בקיום המצוה, אלא שהוא מסופק אם כבר קיים את המצוה - יש אומרים שבאופן זה יש 'חזקה' שלא קיים את המצוה, ולפעמים יש גם 'רגלים לדבר' שלא קיים את המצוה - שהרי אילו קיימהּ היה זוכר זאת, ולכן יש לברך עליה על אף שמקיימה רק מספק; ויש אומרים שאף באופן זה אין לברך, והלכה כמותם. [ס"ק א; ביאורים ומוספים דרשו, 1-3]

מצוה מדאורייתא להזכיר את יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה. מעיקרהּ של המצוה ניתן לקיימהּ במשך כל היום והלילה, באמירת פסוק או הלכה שנזכרת בהם יציאת מצרים, ואף באמירה: "ה' הוציאנו ממצרים"; אולם חכמים תיקנו לקיימהּ לכתחילה עד לסוף זמן קריאת־שמע, באמירת הפסוק "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים..." שבפרשה השלישית של קריאת־שמע, והוסיפו ותיקנו ברכה שיש בה הזכרת יציאת מצרים - 'אמת ויציב' בשחרית, ו'אמת ואמונה' בערבית. ונחלקו הפוסקים אם יוצא ידי חובת זכירת יציאת מצרים באמירה בלבד, ללא כוונת הלב. [ס"ק ג; ביאורים ומוספים דרשו, 4-7; וראה ביה"ל סו, ה, ד"ה ואלו]

כחלק מתקנת ברכות קריאת־שמע, תיקנו חכמים שהמסופק אם קרא קריאת־שמע ובֵּרך את ברכותיה - יאמר אף את ברכותיה; (ויש שפקפקו בכך). הלכה זו אמורה למעשה רק כאשר הספק קיים הן לגבי הפסוק הראשון - 'שמע ישראל', והן ביחס לברכות, (או ביחס לחֶלְקן - שאז יברך רק חלק זה); למעט ברכת 'אמת ואמונה' בערבית - שאם הספק קיים לגביה ולגבי הפרשה השלישית בלבד - יברך 'אמת ואמונה' ללא צורך בקריאת הפרשה השלישית. ויש שכתב שבמקרה שטרם קרא קריאת־שמע ומסופק אם כבר בֵּרך את ברכותיה - גם כן יקרא ויברך. [סעיף א, ס"ק ג-ד, וביה"ל ד"ה ספק; ביאורים ומוספים דרשו, 14; וראה עוד ס"ק ג]