בסעיף י"א למדנו, כי אסור לאדם לספר על עוולה שעשה לו פלוני, אפילו שיש בזה תועלת להציל אחרים מפניו, כי רחוק הדבר שיכוון בזה לתועלת, ומן הסתם כוונתו תהיה לנקום באותו פלוני ולפרסם גנותו על שפגע בו.
בהמשך לכך, בסעיף י"ג הנלמד היום בסדר הלימוד היומי כותב ה'חפץ חיים', כי למרות זאת, כאשר התועלת היא עבור המספר עצמו, שעל ידי כך יציל עצמו בעתיד מאותו פלוני, או שהשומעים יוכיחוהו ועל ידי זה ישיב לו הגזלה וכדומה, נראה שמותר [בהצטרף שאר התנאים הדרושים לכך, עיין בפנים]. ומוסיף, שלפעמים ישנה תועלת על להבא מהסיפור, אפילו שלא בעניין ממון, אלא בעניין צער ובושת ואונאת דברים, וכגון אם נודע לו בבירור שפלוני רוצה לחרפו באיזה עניין, ואם יספר זאת לאנשים חשובים או לקרוביו של פלוני אפשר שימנעוהו מזה, וכדומה, מותר לו לספר.
בביאורים ומוספים מציינים, שמשמע מדבריו שאם אין חשש שיחרפו עוד, אך רוצה לספר לאחרים כדי שיתמעט ממנו הצער והכלימה ע"י שיצדיקו אותו, אין די בתועלת זו להתיר לספר להם (חלקת בנימין), [ואף שמבואר בבאמ"ח לעיל (ס"ק יד) שדבר זה נחשב כתועלת גמורה וכהצלה, אין זה אלא בסיפור לצורך הצלת חברו, אך לנפגע עצמו לא הותר הדבר].
אכן לגבי מי שבא לנקות את עצמו מחשד, הביאו שמשמע בדברי ה'חפץ חיים' שמותר, וכן הביא הגר"נ קרליץ (חוט שני שמירת הלשון פ"ו ס"ק א, עמ' שסה) ראיה מבת שבע שאמרה לדוד לשון הרע על אדוניהו כדי שלא יאמרו שהיא ושלמה בנה חוטאים [ראה רד"ק מלכים א פ"א כא].
ומ"מ כתב הגרש"ז אויערבך (מרפא לשון ח"א עמ' לז), שיש להיזהר ככל האפשר שלא לגנות את המדבר יותר מכפי הצורך, ולמשל, לומר שלא ברֶשַע דיבר אלא טעה, או שלא ידע את כל העניין כהוייתו.