כל אחד מחפש בימים האלה לדעת מה זה ועל מה זה. רמזים שונים נאמרים והלב מתעורר בנושאים מגוונים בעבודת השם. והאמת שהתעוררות היא תמיד מבורכת. תשובה ופשפוש המעשים כמוה כמצוות 'והגדת', בה נאמר 'וכל המרבה הרי זה משובח'.
מעניין אפוא להביט במסר המעורר שעבר השבוע (ביום בו ציינה המדינה רשמית את יום הזיכרון לשואה), מתוך ספר מפרי תנובתו של הגה"צ רבי מיכאל בער ויסמנדל זצוק"ל, המאור הגדול שהציל יהודים רבים בשואה האיומה (ואילו אנשי הציונות לא היו בולמים את פעולותיו – היה מצליח להציל מיליון יהודים נוספים) ונודע כאחד מגדולי התורה בארצות־הברית שאחרי המלחמה.
וכה אמר מי שחווה את השואה במכוות אש ושתה ארבע כוסות של תרעלה:
"אם ישאלו את בני אדם על מה ולמה עשה ה' ככה, לכלות ששה מיליונים מבני עמנו? יהיה מי שיתלה את הדבר בפריצות שהיתה בלבוב היא למברג – יכול להיות, אבל עדיין לא מוכרח שהחטא הזה לבדו היה המכריע להמיט את החרב הגודעת. יאמר מישהו – בוודאי אלה חילולי השבת שהיו בעיר פלונית. יכול להיות, אבל אין כל הוכחה שעל זה זעף ה'.
"אולם האם כבר קם מי שאמר: 'החורבן הנורא – בעוון שנאת חינם הוא בא'? כי לכך, יש הוכחות! כי כבר שני חורבנות גדולים – של שני בתי המקדש – הגיעו בעוון שנאת חינם".
בדומה לזה התבטא רבי מיכאל בער באוזני הגה"צ רבי שמואל אונסדורפר זצוק"ל כאשר פגשו לראשונה לאחר שנות הדמים. רבי שמואל שאל את רבי מיכאל בער 'על מה עשה ה' ככה?' ורבי מיכאל בער השיבו בחריפות: "על עוונות שבין אדם למקום – הקב"ה נפרע מהאדם בשמים. ואילו על עוונות של בין אדם לחברו – נפרעים כאן, בעולם הזה".
רבי מיכאל בער הוסיף פרט מעניין: הכי הרבה יהודים ניצלו דווקא בגרמניה, שם החלו הצרות במעט־מעט והלכו והתגברו באיטיות, כך שהיתה שהות ליהודים רבים לנוס על נפשם ולהינצל, בשונה ממקומות אחרים אליהם הגיע הכורת ובאבחה אחת גדע את חייהם. "אין זה אלא משום שיהדות גרמניה היתה זהירה יותר בעניינים שבין אדם לחברו…"
(המבשר)