יום ראשון י"א בניסן תש"פ
האם יתכן שדגן יחמיץ בעודו מחובר לאדמה?
דגן המחובר לאדמה, בדרך כלל אינו מחמיץ במגע עם מים. אולם, אם הדגן כבר אינו 'זקוק' לאדמה, וכבר 'התייבש' – הריהו מחמיץ במגע עם מים בכמוּת מרובה, ולכן, אם ירדו על דגן כזה גשמים מרובים, אנו מניחים שהחמיץ.
ויש שכתב שאף בגשמים מרובים אינו מחמיץ אלא אם כן ירד עליו גשם עז במשך מספר ימים, עד שהוא נכפף לאדמה מחמת המים, ושורה בתוך המים.
ובגשמים מועטים, לכל הדעות אין לחשוש שהדגן החמיץ, ומותר להשתמש בו אף ל'מצת המצוה', הטעונה שמירה יתירה מחימוץ.
[שו"ע תסז, ה ומשנ"ב יח; ביאורים ומוספים דרשו, 26; וראה שו"ע תנג, ד]
מהו הזמן הראוי לקצירת החיטה לצורך אפיית המצות?
בהמשך לאמוּר: מכיון שקיימת אפשרות של התחמצות הדגן בעודו מחובר לאדמה, נוהגים המדקדקים במצוות לאכול בכל ימות הפסח רק מצה ה'שמורה' משעת קצירה (ראה שו"ע תנג, ד); כלומר, שהחיטה נקצרה בעודה לחה מעט, שאז בודאי לא החמיצה לפני קצירתה. וכך נהג הגר"א.
ויש שכתב שצריך לקצור את החיטה לצורך המצות בעודה ירוקה, אולם יש אומרים שצריך להמתין עד שתתלבן. ובארץ ישראל – בה אין הגשמים מצויים בעונה שבה מסתיים גידול החיטה – יש שהנהיגו לקצור את החיטה דווקא לאחר גמר הגידול.
[משנ"ב תסז, יז; ביאורים ומוספים דרשו, 25]
האם ניתן לאפות מצות מחיטה שחלק מגרגיריה נמצאו בקועים?
גרגירי חיטה שבחלקם נמצא בֶּקַע, שהוא סימן לחימוץ הגרגיר – ניתן לאפות מצות משאר הגרגירים; אך כמובן, חובה לבוררם ולהוציא מתוכם את הבקועים. וגרגירים אלו שהוציאו מתוכם את הגרגירים הבקועים – נחלקו הפוסקים אם דינם כחיטה 'שמורה' הראויה ל'מצת המצוה' (ראה שו"ע תנג, ד).
וקיים זן מסוים של חיטה, שנבקע מחמת עוביו, ולא מחמת חימוץ, ומותר לאוכלו בפסח למרות שנבקע, אך נדרשת התמצאות רבה כדי להבחין בסיבת הביקוע, אם היא אכן מחמת עובי הגרגיר, או מחמת חימוץ.
[שו"ע תסז, ו, ומשנ"ב יט; ביאורים ומוספים דרשו, 27-28]