מלבד איסורי האכילה והשתייה וכו' הקיימים בתשעה באב, אסור ללמוד תורה, מטעם שהיא משמחת את הלב, וכפי שנאמר: "פיקודי ה' ישרים משמחי לב"; ומותר ללמוד דברים שיש בהם סיפורי רעות, כספר איוב וכן חלקים מספר ירמיה, בדילוג פסוקי הנחמה שבהם. ואף דברים אלו יש ללמוד בצורה פשוטה, ולא בעיון ובהעמקה, בפלפול, בדרוש, או בקושיות ותירוצים, משום שאלה גורמים לשמחה; ויש שהתיר עיון הנצרך לשם הוראה הלכה למעשה. ויש שהתיר ללמוד את החלקים המותרים בהעמקה, והתיר גם לעסוק בדרושים ארוכים על מגילת איכה.
בגדר איסור זה מובאות שתי דעות בראשונים: לדעה אחת אין חיוב ללמוד תורה ביום זה, אלא שהחפץ ללמוד בחלקים המותרים רשאי לעשות זאת, ולדעה האחרת מצות לימוד התורה קיימת גם בתשעה באב, בחלקים המותרים, וכן דעת כמה מהאחרונים ומפוסקי זמננו.
ונוהגים שלא ללמוד תורה כבר בערב תשעה באב מחצות היום ואילך, כי אם בחלקים המותרים גם בתשעה באב עצמו, משום שהתורה משמחת את לב הלומד, ומה שלומד האדם מחצות היום ואילך תפוסה בו מחשבתו גם בלילה, ונמצא שנכנס לאבילות בשמחה; ויש שהקלו בכך משום ביטול תורה וצער הלומדים. המשנה ברורה הכריע שאין למחות ביד המֵקל, וכך אכן נהגו בישיבת 'ראדין' על פי הוראתו; והחזון איש הורה כדעת המחמירים.
[שו"ע תקנג, ב, ו־תקנד, א, עם משנ"ב וביה"ל, וביאורים ומוספים דרשו]