האם אפשר היה להרגיש ב'מן' טעם יין או חלב? והאם היה שייך להרגיש ב'מן' טעם של מאכלות אסורות?

א. האם ברכו ברכת הנהנין באכילת המן

ב'ספר חסידים' לרבי יהודה החסיד ז"ל כתוב, וז"ל: "על המן היו מברכים 'הנותן לחם מן השמים'. וכן אליהו הנביא היה מברך כן על עוגת רצפים".

אבל בספר 'בני יששכר' (מאמרי השבתות מאמר ג') נטה לומר, שכשאכלו בני ישראל את המן במדבר, אכלו בלא ברכה, וז"ל: "כתב בשם רבינו מנחם עזריה מפאנו זללה"ה, במאמרי השבתות (מאמר שבתות ה' חלק ו'), שלעתיד לבוא בסעודה של לויתן הנה אין סעודה בלא לחם, הנה כתב שיוציאו אז צנצנת המן הנגנז [נאמר בו לדורותיכם (שמות ט"ז ל"ג) היינו בעוד שיהיו הדורות יחד] והוא נקרא לחם כמד"א הוא הלחם אשר נתן ד' וכו', וכתב שם שיברכו ברכה על המן 'המוציא לחם מן השמים'. והנה דכירנא כשהייתי מסתופף בצל קדשו של כבוד מחותני הרב הקדוש מהרצ"ה מזידיטשוב זצוק"ל, נפל מילתא בפומיה לחקור האיך היה ברכת המן, ואני הייתי משיב שמצאתי כך להרמ"ע, דלעתיד יברכו המוציא לחם מן השמים. ונפל ויכוח בדבר בין החברים, נענה אחד מן החברים 'הלא הוא הרב המקובל מו"ה ישראל דב זלה"ה אשר כמדומה לא בירכו ברכה על המן כל עיקר, כיון שהוא לחם אבירים נבלע באיברים (יומא דף עה ע"ב) שלא היה בו בירור, כי כל עיקר הברכה לברר ניצוצין ולהפרידם מן הפסולת, ובמן לא היה פסולת'. ונהניתי מאד כי לדעתי הדברים קרובים אל האמת, והייתי מתמיה לפי זה על הקדוש מהרמ"ע שכתב שנצרך לברך עליו לעתיד".

אמנם בזוהר הק' משמע שהיו מברכים ברכה ראשונה על המן, וז"ל הזוה"ק: "נפקו ולקטו ומברכין שמא קדישא".

ב. איזו ברכה ברכו על אכילת המן

הנה לפי הסוברים שברכו ברכת הנהנין לפני אכילת המן, מצאנו כמה דעות בנוסח הברכה.

• בספר חסידים (הובא לעיל) כתב שעל המן היו מברכים 'הנותן לחם מן השמים'.
• ב'מרכבת המשנה' על המכילתא (פרשת בשלח פ"ד ג') כתב בדעת הזוהר, שהיו מברכים על המן את הברכה של המאכל שעליו חשב, וקיבל המן טעמו, כלומר אם חשב על פת בירך 'המוציא', ואם חשב על תפוח בירך 'בורא פרי העץ' וכדומה. וכן כתב ה'מרכבת המשנה' בספרו 'תולדות אדם' על ספרי בפרשת בהעלותך (פל"א ב).
• הגאון רבי חיים פאלאג'י זצ"ל בספרו 'נפש החיים' כתב, שאף שהיה כצפיחית בדבש, ולכאורה ברכתו 'בורא מיני מזונות', מכל מקום כיון שקבעו עליו סעודה היו צריכים לברך עליו 'המוציא'.
• כתב ה'בני יששכר' (מאמרי השבתות מאמר ג') על דרך אפשר, שהגם שבימות החול לא היו מברכים על המן, מכל מקום בשבת שהוא קדש והאכילה בה כעין אכילת קדשים, היו מברכים ברכת המצוה 'אשר קדשנו במצותיו וציונו לאכול סעודת שבת'.
• הגאון בעל בן איש חי זצ"ל, כתב בספרו 'תורה לשמה' דנוסח הברכה היה 'הממטיר לחם מן השמים' כלשון הכתוב בתורה.
• בספר 'חמדת ישראל' (ח"ב סימן יד) חידש: דלפי מה שכתב הספורנו (כאן פסוק כ"ה) דבלקיטת המן בשבת חייב משום עודר דבר מגידולו, דהמן היתה לו יניקה מהקרקע כמו כשותא, וכשותא מבואר בעירובין (דף כח ע"ב) דמברכין עליו בורא פרי האדמה, א"כ הוא הדין שעל המן יש לברך 'בורא פרי האדמה'.

עוד יש נפק"מ לדינא, שהרי מחכים אנו בכל יום למשיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו, ואז יערוך הקב"ה את סעודת הלויתן, ואז יוציאו את צנצנת המן הנגנז, כמו שכתב הרמ"ע מפאנו ז"ל כנזכר לעיל, ויהיה נוגע למעשה לידע איזו ברכה נברך על המן

ב. איך טעמו טעמן של משקאות

הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל בספרו 'גליוני הש"ס' (למסכת ברכות דף מח ע"ב) הביא בשם מדרש תלפיות (ענף יין), שכתב שכמו שהיה אפשר לטעום כל טעם שרצו במן, כך היה במימי הבאר, שהיה אפשר לטעום בהם טעם כל המשקים.

אולם בחתם סופר משמע שהיו טועמים טעם המשקאות ב'מן', ורק טעם היין לא היו מרגישים במן, דכך כתב (פרשת דברים עמוד ג' ד"ה אלה) "אלה הדברים וגו' ובין תופל ולבן, שתפלו על המן שהוא לבן. שמעתי, שלא היה במן טעם יין, והאדם כינוי ליין, ולבן לחלב, 'אל תרא יין כי יתאדם' (משלי כ"ג, ל"א) 'ולבן שינים מחלב' (בראשית מט יב), ותפלו על המן שהוא לבן ואין בו טעם יין כי יתאדם, כך שמעתי". ומשמע ששאר משקים, כמו החלב שהוא לבן, היה אפשר להרגיש טעמם במן, ותפלו ישראל על כך שאין מרגישים טעם היין במן.

ג. לטעום במן טעם של מאכלות אסורות

הנה במן היו טועמים כל טעם שרצו, ובשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק ד' סימן שע"ז) הסתפק על דרך דרוש וקבל שכר, אם מותר היה לטעום טעם של בשר וחלב, שאפשר שמן השמים לא היו מטעימים טעמא דאיסורא.

ונקט שם, שמצד הסברא הדבר פשוט דמותר, שאיסור טעם כעיקר לא שייך רק היכא דאיכא עיקר, משא"כ היכא דליכא עיקר כלל, ובבשר בחלב אמרה תורה: "לא תבשל גדי בחלב אמו", והרי במן לא 'גדי' ולא 'חלב' ולא 'אמו' איכא. ובאמת כבר קדמו בזה הגאון בעל הפלאה זצ"ל בספרו 'פנים יפות' בפרשת ראה (דברים י"ב, כ"ג, בד"ה עוד יש לפרש). וכן כתב החיד"א זצ"ל בספרו 'פתח עינים' (חולין דף קט ע"א) דכיון שהוא יודע שהמאכל היתר הוא אין איסור בהרגשת טעם איסור.

אמנם בספר 'גליוני הש"ס' על מסכת ברכות (דף מח ע"ב), הבין לדבר פשוט שמה שאמרו חז"ל במסכת יומא שהיה אפשר להרגיש כל הטעמים במן, היינו שהרגישו לא רק הטעם אלא גם ממשו של המאכל שעליו חשב. ולכן נקט שם שבמדבר כשאכל את המן וחשב על לחם, נתחייב האוכל בברכתה מזון מן התורה, כיון שאכל טעמו וממשו של פת. ולכאורה לפי דבריו, הוא הדין במאכלות אסורות, אם חשב על מאכל של איסור הרי אכל טעמו וממשו של האיסור. ולדבריו היה לכאורה אסור לחשוב על טעם של מאכלות אסורות. שוב מצאתי שכתב החידושי הרי"ם זי"ע בספר הזכות (פרשת בהעלותך, ד"ה הצאן) שלא טעמו במן רק דברים המותרים אבל לא טעם בשר חזיר וכדומה דהא טעם כעיקר. והחתם סופר בחידושיו על מסכת קידושין (לדף לח ע"א) כתב, שאוכלי המן בפסח לא היה שייך שיעברו על איסור חמץ, שמן השמים לא נתנו להם להרגיש טעם חמץ. ועיין בספר 'קדושת לוי' (פ' בהעלותך ד"ה מי יאכילנו בשר) שגם מדבריו משמע שלא היו יכולים לטעום טעם איסור במן.

(נלקט מתוך הספר אוצר פלאות התורה
בעריכת הגאון הרב זאב (וואלף) בלאאמו"ר
הרה"ח ר' דוד לוי זיכערמאן שליט"א)