הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
שלהי תמוז התשע"ז. כל בני שיעור ג' בישיבתנו הקדושה התקבלו לישיבות טובות בס"ד, ואנו הרגשנו שהנה, יש לנו כעת זמן נינוח ללמוד יחד נושאים, ולומדים יחדיו טור בית יוסף, שולחן ערוך ומשנה ברורה – על הלכות בין המצרים. סיפרתי לבחורים שבילדותי הייתי מתפלל בתשעה באב ב'זופניק', בגבעת שאול בירושלים, מקשיב ל'איכה' של רבי אביש אייזן, הנאמר בקול מרטיט ולאור נרות, ללא שום תאורה, ועל כך שהמון יהודים פשוט יושבים ובוכים על חורבן בית המקדש.
"למה הם בוכים?", שאל בחור אחד.
"מה פירוש?" – אני לא מבין – "הם בוכים על שאין לנו בית המקדש"…
"הם ראו פעם את בית המקדש?", מתעקש הבחור, שהוא, אגב, בחור בן עליה מוכשר, שלומד היום בישיבה ירושלמית נודעת לתהילה. "איך אפשר לבכות על משהו שלא ראית בחיים?".
כולם מנענעים את ראשם במורת רוח גלויה. לא מתאים לדבר ככה. אבל נו, באמת. מהי התשובה להערתו-קביעתו של תלמידי ידידי ואהובי נרו יאיר?
עילעלתי אז בספר 'נפש שמשון', שיחותיו של הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, וגם הוא אינו מהסס לקבוע שהאבלות הפנימית על חורבן בית המקדש ,כמעט פסה להם מעולמם של בני התורה. הוא כותב בעוגמה שאם בעבר הלא רחוק היו היהודים ממלאים בימים אלו קנקני דמעות, הרי שכעת, אם נצליח למלאות כוס אחת של דמעות מדמעותיהם של כל החרדים לדבר ה' בימים אלו, זה יהיה הרבה מדי… אם כן, מה עושים כדי לחזק בקרבנו את תחושות הכאב והאובדן?
גדולנו המשילו את תחושות הלא-תחושות שלנו, כרחוב ש'נסתם לנשימה', בעקבות תיקון זמני של נחלי ביוב עכורים. ריח הצחנה מרחיק כל אדם שפוי מהאזור כולו, ואלו שנאלצו לעבור בכל זאת, עושים זאת בחופזה ובמהירות, לבל ידבק ריח הביוב בבגדיהם, בחליפתם, אפילו בנעליהם. הסירחון עולה עד לב השמים, ואז נגלה לעיניך מחזה אבסורדי בעליל, הזוי לחלוטין: סמוך ונראה לבור הביוב, יושבים להם בנחת שלושה פועלים, וסועדים את ליבם בערימת פיתות ריחניות, גבינה לבנה וזיתים שחורים – הכיצד?
הפועלים, הנפגשים שנים רבות עם בורות הביוב מלאי הצחנה האין-סופית, התרגלו אל הריח. הביוב אינו מפריע להם זה עידן ועידנים, ולעיתים, תאמינו או לא, כשבור הביוב לא נמצא באזור ולא ממלא את חוש הריח שלהם, הוא אפילו חסר להם…
ואנחנו, אנחנו שקועים בבור הביוב כמעט 2000 שנה. התרגלנו לריח. לפעמים אפילו ישנה תחושה רגועה ונינוחה. משיח? תילי תילים של הלכות טומאה וטהרה, צרעת ומקוואות, קרבנות וירושלים? בוודאי. אין ספק שכולנו רוצים את המשיח. מאוד מאוד רוצים. אך זה לא כל כך דחוף לנו. לפחות לא בשעתיים הקרובות…
ואולי בכל זאת ננסה להעמיק, להבין, לחוש, להרגיש. כי דווקא על הרגש הזה, שאין לנו כביכול, צריך להתאבל באמת. כי נהפכנו לקהי חושים, כהים, סומים באפילה, המשתכשכים בבריכת ביוב, רק מפני שכבר שכחנו, ולא הכרנו מעולם, אף פעם, שבשעה הזאת בדיוק היינו אמורים להשתכשך כנסיכי הכתר, בארמונו של המלך.
●●●
אבל האמת היא שאני מבין את התחושות של הבחור הצעיר. במשך כל חיו-חיינו אנו מדברים על לימוד התורה והתמדתה, על 'שטייגען' ועל הקשר שלנו, דרך הלימוד, להקב"ה.
אבל בבית המקדש לא עסקו בצורת הלימוד שלנו, לא למדו במשך שעות בהתמדה גדולה, לא חידשו חידושי תורה שיצאו מתוך עיון עמוק, לא ידעו בעל פה מסכתות שלמות או חלקים נרחבים מטור-שלחן ערוך-בית יוסף-ש"ך- ט"ז ופתחי תשובה. בבית המקדש גם לא נמסרו שיחות מוסר נוקבות ומרוממות, לא עמלו כדי לא להגיב על 'עקיצה' רעה, לא לימדו לוותר לשני, וגם לא עסקו ב'בין אדם לחברו'. בבית המקדש, מקום השראת השכינה הקדושה, עסקו מבוקר עד ערב בשחיטת פרים וכבשים, תורים ובני יונה. הדליקו מנורות והקטירו קטורת. זאת צורת עבודת ה' שונה לחלוטין מדפוס ותבנית עבודת ה' היומיומית שלנו. וכן, גם אם אנחנו יודעים, בשכל ובדעה, שאז, באותם ימים קדומים מלאי הוד, עבדו את הקב"ה פי אלף אלפים יותר מאתנו, אנחנו לא חשים את זה, כי לא רק שאנחנו רחוקים בגלל שאנחנו עסוקים בהבלי העולם-הזה, אלא גם כי תבנית העבודה הרוחנית שלנו שונה בתכלית.
אם כן, מה עושים?
אולי משנים כיוון. מתחילים להפנים שהעבודה הרוחנית הנוכחית שלנו אינה אלא דפוס ותבנית, ואילו עבודת ה' האמיתית היא – להתקרב להקב"ה.
ואיך מתקרבים? בתקופת בית המקדש התקרבו להקב"ה על ידי עסק התורה הקדושה וקיום המצוות, וגם באמצעות הקרבת הקרבנות ועבודת המקדש. יצקו תוכן רוחני עמוק שאין כמותו, בכל יד ורגל של פרה, באפיית לחמים ובהטבת מנורה. ואלו בימנו, כשעדין אין לנו מקדש ונביא, כהן גדול וכהן הדיוט, אנו מתקרבים לה' על ידי לימוד התורה, מקום השראת השכינה העכשווי [כפי שאמרו חז"ל, (ברכות ח, א), שמאז שחרב ביהמ"ק, אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה], מתקרבים על ידי תפילה ('ונשלמה פרים שפתינו') וע"י עבודת המצוות והמידות הטובות.
אם נשכיל להתרכז יותר בתכלית עבודת ה' שלנו, ולא רק בפעולות העבודה, אולי נבין יותר, נחוש ונרגיש, שאם הקב"ה יתברך רוצה שנתקרב אליו דרך עבודת הקרבנות, ושכך נתעלה יותר, פי אלף אלפי אלפים יותר מקרבתנו העכשווית אליו יתברך, אז אנחנו רוצים, ומחכים, ומייחלים, כי אנחנו רוצים יותר להתקרב!
●●●
ולנושא אחר:
ביום שישי האחרון, בעודי נושא שקיות עם חלות ריחניות לכבוד שבת קודש, עוצר אותי ידידי הרה"ג רבי בן ציון שטיינמן שליט"א, נכד רבינו בעל 'איילת השחר' זיע"א, גם הוא אוחז בידו שקיות של קניות לשבת. "כתבת ב'יתד' לפני כמה שבועות, על כך שהעולם כולו נצרך לשמירתם של לומדי התורה, ושבני הישיבות מגינים בתורתם גם על החיילים, הנמצאים בשדה הקרב ובכל מקום שהם. אספר לך עובדה נפלאה"…
ורבי בן ציון מספר: "בכל יום רביעי ישנה מדרשה של 'לב לאחים' בראש העין הסמוכה לאלעד, ואני מגיע לשם ללמוד תורה עם הנערים המגיעים לשם. בני הנוער, כולם בני 16-17 בערך, מגיעים ללמוד מרצונם, והאברכים לומדים איתם חומש או משניות, גמרא או הלכה, כל נער לפי רצונו. בתקופה האחרונה מגיעים למדרשה שני ילדים, שאינם שומרי מצוות, ומבקשים שילמדו איתם. הם לומדים ברצינות, בכל יום רביעי, והמחזה הפתיע אותי. מה לקטנטנים כאלה ולמדרשה לבני נוער?
"'בני כמה אתם?', שאלתי אותם, לאחר מספר פעמים שהגיעו ללמוד.
'אנחנו אחים. אני בן עשר ואחי בן שמונה', השיב הגדול שבהם.
'ומדוע אתם באים ללמוד תורה?'
'האח הגדול שלנו, דוד, משרת בצבא במקום מסוכן מאוד, ואמא שלנו הסבירה לנו שאם אנחנו רוצים שהשם ישמור על דוד, אנחנו צריכים לשמור עליו בלימוד תורה. אז אנחנו באים ללמוד וככה אנחנו שומרים עליו'…".
— כי מה שלא מבינים הפוליטיקאים החילונים, מבינים יהודים פשוטים מראש העין…
מרגש...
כל סיפור בצבע וכל מסר קולע בול.
הסיפור הזה במיוחד יפה מאוד ומרגש!
אהבתי במיוחד את המשפט האחרון: "כי מה שלא מבינים הפוליטיקאים החילונים, מבינים יהודים פשוטים מראש העין…" – כמה שזה נכוןן!