האדם שמעבר לקו הציג עצמו בשמו, ואחר הודיע כי התקשר כדי להודות ל"שדכן הנפלא שהוביל בתקופה קצרה את שלושת ילדיו אל החופה". "סליחה?!" — הרב ס' לא הבין. "על מה אתה מדבר?!"

הכורסאות המרופדות, הקירות המחופים במעטה עץ דקורטיבי, התמונות הנתונות במסגרות כבדות ומסוגננות – הכל אמר יוקרה ומכובדות. הוא שקע באחת מהכורסאות בחדר ההמתנה, ואינסטינקטיבית שלח את היד אל הארנק שבכיס החליפה. הוא מונח שם, והשטרות מקופלים בפנים. שרק יהיה שליח טוב, הפרופסור הזה. שרק ישמיע לו כאן היום בשורות טובות. שישמיע, ויאפשר לו לשמוע —

משאלה פשוטה כל כך, לשמוע. לשמוע בשתי האוזניים, כמו שהיה עד לפני — מתי בעצם התחיל הכל? קשה לו להצביע על יום מסוים. נראה שזו היתה ירידה הדרגתית מאוד, כזו שהתקדמה בזחילה איטית אבל מתמדת לתוך תעלת השמע השמאלית שלו, עד ש — עד שאי אפשר היה להתעלם ממנה עוד.

ואז הוא מצא את עצמו במרפאת קופת החולים, אצל רופא אף־אוזן־ גרון קצר רוח שהביט בו מבעד למשקפיים עגולי מסגרת, הקליד במהירות את התלונה שלו לתוך המחשב, הוסיף בדיקה חיצונית מהירה של שתי האוזניים, והוציא מן המדפסת הפנייה לבדיקת שמיעה, בתוספת דף סיכום ביקור שמסתיים בקביעה כי לדעתו הכל נראה תקין. חוץ ממה שלא —

אחר כך הוא פינה בסדר היום העמוס שלו אחר צהרים נוסף בשביל ביקור אצל מומחה במרפאה שבמרכז העיר. תוצאותיה של בדיקת השמיעה היו חד משמעיות, והעידו כי הירידה התלולה שהוא חש בצד השמאלי אינה פרי דמיונו בלבד. משהו השתבש שם, באחת ממערכות השמע שבצידי ראשו, והוא קיווה כל כך כי המומחה יצליח לאתר את המשהו הזה.

שוב בדיקה, שוב הקלדת נתונים במחשב, אבל גם באוזן הימנית ששומעת היטב – הוא לא הצליח לשמוע שום דבר חדש. הכל נראה תקין ואין שום דבר שיסביר את הירידה בשמיעה.

הפעם הופיעה בדף סיכום הביקור גם המלצה על מעקב בעוד שלושה חודשים. ואז הוא הגיע אל מנהל המחלקה הזה, שכותלי המרפאה שלו, כמו גם התעודות הרבות המפארות אותם, מעידים על היותו פרופסור בכיר במיוחד. עכשיו הוא שוב כאן, מצויד בתוצאות הבדיקות הרבות והמקיפות שעליהן המליץ הפרופסור בביקור הראשון, מצפה בכיליון עיניים לשמוע— לשמוע—

והוא שמע. שמע ותצילנה אוזניו, גם זו השמאלית שהלכה הלוך ודעוך. שמע כי מדובר בפגיעה עצבית שמקורה במוח, וכי אין, אין גם לפרופסור המפורסם ובעל המוניטין שום תרופה או טיפול להציע לו.

הדרך חזרה היתה רטובה מדמעות. האכזבה היתה קשה לעיכול, והעתיד נראה אפור וקודר לגמרי. והוא עדיין צעיר למדי, אדם במיטב שנותיו, מרצה מבוקש ששמו הולך לפניו באמריקה כולה —

אחר כך באו על הרב ס. ימים שקטים, שקטים מאוד. הוא מצא את עצמו מסוגר בד' אמותיו הביתיות, שבור ורצוץ כולו, אינו מצליח להתמודד עם השבר הגדול.

אבל בין כל מחשבות הכאב והצער, הדכדוך והחידלון, הסתננו איכשהו אל תוככי נפשו גם מחשבות מסוג אחר. פתאום הוא מצא את עצמו מהרהר במחלקות בתי החולים שבהן הסתובב לאחרונה, מהרהר בכל אותם מאושפזים שהסתובבו בפרוזדורים ובמעליות, גוררים אחריהם עמוד אינפוזיה, כאובים ומיוסרים. מחשבותיו לקחו אותו אל אנשים צעירים ממנו שהובלו כנכים בכיסאות גלגלים, אנשים שהוסעו באלונקות— ולי יש ברוך ה' שתי רגליים בריאות, הוא הזכיר לעצמו, גם שתי ידיים שמתפקדות היטב, לב שפועל כראוי, שתי עיניים שרואות נכוחה ברוך ה', וגם אוזן אחת ששומעת מצוין! אז נכון, יש גם אוזן נוספת ש— אבל באופן כללי הגוף שלי מתפקד, הכל תקין – וזה כל כך לא מובן מאליו…

"ריבונו של עולם", פרצה כאילו מאליה קריאה מעומק ליבו, "יש לי כל כך הרבה מה להודות לך! נתת לי כל כך הרבה אוצרות נפלאים! נתת לי כל כך הרבה איברים שפועלים ומתפקדים. נתת לי עד היום חמישים ושלוש שנים של בריאות איתנה, וליבי מלא עד גדותיו בהודיה".

המהפך היה דרמטי. ככל שהוא הוסיף והעמיק בליבו את תחושות ההודיה כלפי שמיא, ככל שהוא ביסס את ההתמקדות ביש ובקיים ואת הכרת הטוב עליהם – הלכה המועקה ודעכה, הלכה והצטמקה וגוועה, עד שהוא חש עצמו מחוזק דיו כדי לחזור למהלך החיים הרגיל שלו, למסירת השיעורים וההרצאות שהיו כל עולמו.

למרות, ואולי דווקא בגלל האוזן השמאלית, לפני כל דרשה היה הרב ס. – מרצה מבוקש וידוע מאוד באמריקה – מקדים את הסיפור האישי שלו. מספר על השמיעה ההולכת ודועכת, מספר על האבחנה הרפואית שלא הותירה אף שביב של תקווה, מספר על השבר והכאב, ומסיים בתיאור הצמיחה שבאה בעקבות כל אלו.

והיו המילים הללו שלו, מלאות הרגש והלהט, מלאות החום והאמונה – הולכות וכובשות את לבבות השומעים, ומנשאות גם את ליבותיהם מעלה מעלה, להיות מכירים בטובותיו העצומות של ריבון כל העולמים ומודים עליהן כלפי שמיא. להיות מכירי טובה.

ימים עברו, שבועות נקפו, דומה כי הוא למד לחיות איכשהו עם אוזן שומעת אחת, ועם אחת נוספת שהחלה משום מה לשדר לו סוג מסוים של תזוזות.

חורף פינה מקומו לאביב פרחוני, וזה האחרון לקיץ מואר ושטוף שמש, ולאט לאט, כמו הנמלים הקטנות, העמלניות, שזחלו בחצר הבית שלו ואגרו לעצמן גרגרי מזון לחורף הבא – ככה זחלה גם אל ליבו מין תחושה חדשה, תחושה שהלכה והתחזקה עם כל יום שחלף – כן, יש פה ושם קולות שהוא מצליח לשמוע גם באוזן השמאלית…

השמש יקדה בעוז באותה שעת אחר צוהריים מוקדמת, כשהוא עשה את דרכו שוב אל מרפאתו של הפרופסור הבכיר. בעצמו לא ידע אם יש טעם בקביעת הביקור החוזר הזה, אם לא ישים אותו הרופא ללעג ולקלס ויתייג אותו בין המדומיינים וחולמי החלומות.

הבעת פניו של מנהל המחלקה, שהיתה סקפטית לגמרי לשמע סיפורו, השתנתה באחת עם קבלת תוצאות הבדיקות. לא, במקרה כזה הוא באמת לא נתקל בהיסטוריה הרפואית העשירה שלו כאן במחלקה.  מקרים של פגיעה עצבית מהסוג הזה הם בלתי הפיכים.

הוא הרים אל הפציינט היהודי שמולו זוג עיניים בהירות מבע, הניח יד על ליבו, ובקול היציב ביותר שהיה מסוגל להפיק מגרונו, אמר: "דומה כי האלוקים שלך עזר לך, אדוני. בספרי הרפואה שלנו לא מתוארים מקרים מהסוג הזה, ואני מאושר להכיר אותך כמקרה ראשון ויחיד מסוגו״.

עכשיו נוסף ממד חדש ועוצמתי לדרשותיו של הרב ס. עכשיו היה בפיו סיפור עוצמתי של הכרה בטובותיו העצומות והבלתי נגמרות של ריבון כל העולמים, הכרה במתנות האין קץ שהוא העניק וממשיך להעניק מידו הפתוחה והרחבה, גם אם אחד מתוך כל אותם איברים רבים שבגוף – חדל מלתפקד, ונס אמיתי ומוחשי שסוגר בצורה דרמטית את הסיפור האישי והבלתי ייאמן הזה. "הנה, אני כאן לפניכם מול המיקרופון, זוכה לספר את סיפורה הניסי של האוזן השמאלית שלי שנרפאה וחזרה למלא את ייעודה ותפקידה"—

והיה הסיפור המרטיט שלו, מלא העוצמה והאמונה, הולך וכובש את לבבות השומעים, ומנשא גם את ליבותיהם מעלה מעלה, להיות מכירים בטובותיו העצומות של ריבון כל העולמים ומודים עליהן כלפי שמיא. להיות מכירי טובה, גם אם לא הכול-בכול-מכול-כול מסתדר ומתרחש בדיוק לפי התוכניות—

*

"הרב ס'?"… האדם שמעבר לשפופרת הטלפון הציג את עצמו בשמו, ואחר הודיע כי התקשר כדי לומר תודה ל'שדכן הנפלא, שהוביל בתקופה קצרה את שלושת הילדים שלו אל החופה'…

"סליחה?" הוא היה בטוח שיש כאן טעות, "שדכן אמרת? באמת סורי, אבל מעולם לא עסקתי בשידוכים. מעבר לניסיונות בודדים לסייע לרעייתי בשידוך גרביים שחוזרים מן הכביסה, וגם זה לא תמיד בהצלחה מרובה״.

האיש שמעבר לקו התחייך, אבל לא נסוג. "אתה השדכן הנפלא של שלושת הילדים שלי, אתה והסיפור האישי העוצמתי שמתלווה לדרשות שלך״.

דממה שררה לרגע משני עברי קו הטלפון, ואחר המשיך הסיפור להישפך ברגש רב:

"שלושה ילדים בוגרים היו לי בבית, שלושה שהגיעו כבר מזמן לגיל השידוכים, אבל דומה כי קול הששון והשמחה דילג על הבית שלנו, והעדיף להתמקם בדירותיהם של השכנים… חבריו של הבן כבר הובילו ילדים אל החיידר, והבנות גם הן נלאו מלהנהן שוב ושוב לברכות ה'בקרוב אצלך', ולחיוכים המנסים להסוות את המבט החומל והמרחם. ואני – כל היום הייתי ספון בתוך יגוני ודמעותיי, מקונן ובוכה על מר גורלי…

"ואז הזדמנתי אל הדרשה שלך, כבוד הרב. התרגשתי עד דמעות לשמע הסיפור על האוזן השמאלית, וחזרתי הביתה כשאני 'בן אדם חדש'. פתאום נפקחו עיניי לראות את חמשת הילדים הנשואים שיש לי. למשש את הנחת מהבתים הנהדרים שהם הקימו. לאסוף מלוא חופניים שמחה ואושר מן הנכדים הנפלאים – ולהודות באמת ומכל הלב להקב״ה על כל הטוב והאושר שהוא העניק לי מידו הפתוחה והרחבה. להודות ממש, להודות ולהמשיך להודות, ולהודות גם על שלושת הילדים הממתינים לישועה, שהם ילדים טובים ומוצלחים כל כך, נאצלים ומבורכים בכל מידה טובה.

"ורק אחרי כל אותה מסכת ארוכה של תודות, הייתי מוסיף תפילה קטנה אל אבא שבשמים: ׳אנא ממך, אבא'לה, תמשיך להרעיף עלינו עוד משפע ברכותיך, עזור לנו שנצליח להשיא גם את השלושה האלו׳.

"שלושה שבועות שבהם התמדתי בתודות מעומק לב לריבון העולמים, והבשורה הנפלאה הגיעה: שידוך ראשון נסגר בשעה טובה ומוצלחת. תוך תקופה קצרה התארסו כל השלושה בזה אחר זה, ואתה, כבוד הרב, אתה הוא השדכן המהולל שלהם״ —

(קונטרס פירות הילולים, מתוך עלון משמרת השלום)