אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה (שמות טו, א)
מרן גאב"ד ירושלים הגרי"ט וייס שליט"א, תולה את כל מה שזכה אליו באביו וברבותיו, שחינכוהו והביאוהו לחיי העולם הבא, והקרן קיימת בעולם הזה, כשזכה לעלות ולשבת על הכיסא הרם של גאוני תקיפי מרי דארעא קדישא.
אבא (הרה"צ ר' שלמה הי"ד), השקיע בי כוחות רבים. אני זוכר עד היום, כאשר למד עמי גמרא, היה מנתר לפתע בהתלהבות ואומר: "מה היינו עושים בלי רש"י? איך היינו מבינים את הסוגיה הזו ללא הפירוש המתוק של רש"י?!…"
בילדותי התגוררתי בעיירה פעזינג הסמוכה לפרשבורג. אבא היה יהודי צדיק, שכל כולו מקשה אחת של עבודת ה'. אני זוכר שהייתי ילד בן שש, אבא לקח אותי לגינה סמוכה, ישבנו על ספסל והוא לימד אותי את הפירוש על המשניות של "איזהו מקומן" שאומרים בכל בוקר. הוא אמר לי: "אי אפשר לומר את המשניות הללו בלי להבין את הפירוש".
כשהייתי ילד קטן, היה מביא לי פתקאות שבהן שמות של הזקוקים לישועה, כתובות בשפת הדייטש (-גרמנית), וביקש ממני להתפלל על פלוני הזקוק לרפואה, ופלוני הצריך פרנסה. הוא האמין באמת ובתמים שתפילתי, תפילת ילד קטן, מועילה.
אבא ותפילותיו הבלתי נשכחות
עיניו של מרן הגאב"ד נעצמות, קולו נרגש: התפילה של אבא? הא, היא עוד חקוקה בעצמותיי. היתה זו עבודת ה' מיוחדת במינה. מחזה מופלא עוד עומד לנגד עיני, ולא מש ממני עד היום הזה. אבא היה צריך לצאת לעסקיו בשעת בוקר מוקדמת, על כן הקדים להתפלל בבית. התעוררתי משנתי, ואני שומע מתיקות כזו, ערגה כזו… שמעתי אותו אומר את "אז ישיר" בניגון שובה לב, מילה במילה, בהטעמה…
גם אמי ע"ה הי"ד היתה יראה את ה' ובמצוותיו חפצה מאד. בכל בוקר, בעת לכתי אל הלימודים, היתה עוסקת בתפילתה, שאותה החלה בשש בבוקר, והיתה רק מנענעת לי בראשה לשלום.
מה זוכר עוד הגאב"ד מעבודת ה' של אביו?
את ברכת המזון שלו, שנאמרה תמיד במתינות, בנוסח מרטיט ומיוחד. אבא היה יוצא לעסקיו בכל בוקר, אבל תחילה אכל פת שחרית. וברכת המזון שלו? הלוואי שתפילת נעילה שלי, לקראת מוצאי היום הקדוש, תדמה במשהו לברכת המזון שלו ביום רגיל.
עיניו היו עצומות, וקולו מלא טעם והתלהבות. הגאב"ד משחזר מילה במילה, בניגון מיוחד, מלא ערגה, כפי ששמע כילד, את ברכת המזון יוצאת מפי אביו: "שלא… נבוש… ולא… ניכלם… ולא… ניכשל… לעולם… ועד".
אני זוכר, שבליל הסדר בשנה אחת, התעלף אבא באמצע אמירת "רחם נא" מרוב התרגשות, והיו צריכים להוציא אותו ישוב על כיסאו מהחדר.
כמו שנפסק בהלכה, שאסור שיהיה סכין על השולחן בשעת ברכת המזון, כיוון שחסיד אחד דקר עצמו מרוב צער, כשאמר "רחם נא"… כשראיתי את אבא מתעלף, הבנתי את ההלכה הזו, אבל גם כשלא התעלף, הוא בער בשעת ברכת המזון. כל ברכת המזון, בכל יום רגיל, היתה תורה שלמה.
***
שלהי שנת תרצ"ז. קול בכי מרטיט נשמע בבית משפחת וייס שבפעזינג, הסמוכה לפרשבורג.
והנה קול נער בוכה… היה זה הילד יצחק טוביה בן האחת עשרה, בנה הצעיר של אחת המשפחות המפוארות בקהילה, משפחת וייס. לא היה זה בכי על משחק שנשבר או ממתק שנעלם. היה זה בכי טהור, רצוף אהבה וגעגועים לתורה הקדושה.
"אבא רחימאי", בכה הנער, שעתיד להאיר את שמי עם ישראל ברבות השנים ולשבת על כס הרבנות בעיה"ק ירושלים, "אינני רוצה ללכת יותר לבית הספר הגויי, אנא, שילחו אותי ללמוד בישיבה קדושה, למען אוכל למלא את כל שעותיי בש"ס ובפוסקים…". דמעות נקשרו בעיני ההורים האוהבים, והתערבו דמעות הצער והכאב, כהזדהות עם הילד, בדמעות של התרגשות וגיל על ה'נחת' שזכו בה…
כי זאת יש לדעת: חוק חינוך חובה חל במדינת סלובקיה, ולפיו כל ילד וילדה חייבים ללמוד בבית הספר המקומי. בשל כך נאלץ הילד יצחק טוביה ללכת יום יום עם חבריו לבית הספר הנוכרי, ורק אחר הצהריים היו מתאספים בתלמוד תורה, ולומדים לימודי קודש עד השעה שבע בערב.
בתקופת החופשה, כאשר היו המורים והתלמידים מתענגים על מנעמי החופשה הארוכה, התענגו נפשותיהם של התלמידים היהודים מזיו השכינה. באותם ימים, ששון ושמחה שלטו בקהילה היהודית. הילדים למדו בתלמוד התורה כל היום, מהבוקר עד הערב…
אך את יצחק טוביה זה לא סיפק. דרוש דרש מהוריו לעזוב את העיירה ולגלות למקום תורה, שם יוכל לתת פורקן לנפשו הכמהה והמתגעגעת לתורה, ויוכל להרוות את צימאונו מים חיים, הנחצבים מבארה של תורה.
האב דמע יחד עם הבן ואמר: "שאלה כזו צריך לשאול אדם גדול". נסעו האב עם בנו ל'דין תורה' מרתק מאין כמוהו, בבית דינו של הגאון הקדוש רבי יהושע בוקסבוים זי"ע הי"ד, גאב"ד וראש ישיבת גאלאנטא, מאור גולת הונגריה באותה תקופה.
שבעים ושבע שנה לאחר מכן ישחזר מרן הגאב"ד שליט"א, את קורות אותה שאלה ותשובה, שעסקו בו עצמו ובעתידו, ויספר על חסדי ה' ונפלאותיו.
הכרעה מפתיעה
"אני זוכר עד היום", נוצצות עיניו הטהורות של מרן שליט"א, "המחזה הזה לא מש מנגד עיניי. זוכר אני את ההפתעה שהיתה לי, כאשר הרב מגאלאנטא לא היסס אפילו לרגע, לפני שפסק בנידון, לאחר שאבא תיאר בפניו את בכייתי".
וכך אמר אותו גאון וקדוש: "טוב יותר ללמוד בבית ספר של הגויים, ולהיות סמוך אצל שולחן אביך, מאשר ללמוד אצל היהודים רחוק מאבא—"
הייתי מופתע מאוד. יותר מזה הופתעתי מהנחרצות שבתשובה, שנאמרה ברגע, ללא כל היסוס. אחרי זה כבר הבנתי—
מן הסתם לא היתה זו הוראה לרבים; תלוי מי הבן, תלוי מי האב… מרן הגאב"ד מסכים, ומוסיף: "כן, אבא כזה… הא…" הוא נאנח, ונראה כי דמותו של אבא חופפת עליו מעודו עד היום הזה…
והוא ממשיך: "הרב מגאלאנטא פסק את פסוקו, ושבנו הביתה. שנתיים אחר כך פרצה המלחמה האיומה, שהפרידה ביני לבין אבא לנצח— היום מבין אני ומכיר טובה לאותו צדיק וקדוש, שגם הוא נעקד על קידוש ה'. בזכות הוראתו, ובזכות שלא נטה לשמוע קול בכיי, זכיתי לשאוב מעיינות של חיי תורה ויראת שמים מאבא עוד שנתיים תמימות…"
מגלה לנו מרן הגאב"ד: "עד היום נמצא באמתחתי מכתב, שכתב לי אבא לפני שהוגלה לאושוויץ, כאשר כבר הייתי בלונדון. במכתב כתב לי אבא יסודות חצובים של אמונה. הוא כתב לי שם, שעלי לדעת, כי מה שהקדוש ברוך הוא יעשה ויקבע – זה הטוב ביותר שיכול להיות. רק כך יכול להיות טוב, ולא אחרת. 'תדעו , קינדערלעך', הוא חזר וקבע במכתב, 'רק כמו שהקב"ה ינהיג – יהיה טוב, לא בשום צורה אחרת!'"
במכתב נוסף הורה לי אבא, שאשיר את זמירות השבת בדיוק כפי שהוא עצמו שר, ואכן עד היום הזה אני נשמע להוראה זו ועושה את רצונו. אני שר זמירות בדיוק כפי ששרנו בבית אבא.
מה היו דבריו האחרונים של אבא, לפני שנפרדתם?
היה זה בעת הפרידה בתחנת הרכבת (לנסיעה ללונדון). הייתי ילד בן שתים עשרה, ורגע לפני שנסעתי אבא העניק לי סידור, שבתוכו כתוב בנוסח יידישאי:"האלט זיך אין אייבישטער אימעטום אין איבעראל" (-תחזיק בהקב"ה תמיד ובכל מקום). הסידור הזה נעלם לי ברבות השנים.
מרן הגאב"ד קם ממקומו, ומוציא מבית גנזיו ספר עתיק של 'אורחות צדיקים'. שקיבל במתנה מאביו. הוא מראה לנו מה שכתב בשער הספר לפני שנים רבות: "הספר הקדוש הזה ניתן לי בעת נסיעתי מבית אבי מורי זצוקללה"ה הי"ד כדי ללמוד בו ולקיים מה שנאמר בו, בחודש סיון תרצ"ט. ובספר הזה למד א"א זצ"ל בעצמו, ועשה בו סימנים והגהות בכמה מקומות".
לונדון – סיפור של הצלה
"בימי הסליחות של שנת ת"ש, משגברו ההפצצות, ולאחר שהתברר כי הנאצים מכוונים את הפצצות במטוסיהם דווקא אל השכונות היהודיות, הגעתי אל ישיבתו של מו"ר הגאון הצדיק רבי משה שניידר זצ"ל, מצויד במכתבו של הרב מפעזינג הי"ד".
הגאון רבי משה שניידר זצ"ל פרס את חסותו על הנער הצעיר, היתום מאב ואם, ונפשו דבקה בנפשו.
צו גיוס לצבא האנגלי
לונדון הפכה באחת לחזית. המסוקים הגרמניים השחירו את שמי העיר בהפגזות כבדות, והמונים ברחו מבירת המדינה. גם הנער יצחק טוביה נמלט לגייטסהד, אולם לא ארכו הימים, והבחור היתום קיבל זימון לצבא האנגלי כדי להשתתף במאמץ המלחמתי. החשש גבר, כאשר בתוך זמן קצר הגיע זימון שני.
בעל ה'חזון יחזקאל', הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל היה נרעש. על אתר קם ונסע יחד עם הבחור הצעיר, כל הלילה ללונדון , שם כינס מושב בית דין מיוחד ותהה: וכי זהו 'זעלנער' (חייל)? הוא יעמוד בחזית ומוחו יהגה באותם רגעים בסוגיית התוס' במסכת בבא קמא, העוסקת בזורק חץ – אי בתר מעיקרא, אי בתר תבר מנא…
הרב אברמסקי ציווה להוציא מכתב מיוחד מבית הדין, הממוען לצבא האנגלי, שבו 'הסביר' בית הדין את 'עמדתו', כי מדובר בבחור ישיבה שלומד תורה, ואין לו מה לחפש בצבא.
מרן הגאב"ד מחייך: כנראה אותם גויים פחדו משליח בית הדין, כי עד אז קראו לי פעמיים, ומאז לא שמעתי מהם והם לא שמעו ממני… אני זוכר בחור אחד ויחיד, שנאלץ ללכת לצבא, והשאלתי לו את ה'קיצור שולחן ערוך' שקבלתי כמתנה מהאדמו"ר מסאסוב – לונדון זצ"ל. לאחר המלחמה הוא החזיר לי את הספר. גם הוא עצמו לא נחמץ, אלא התעלה לכהן פאר ברבנות בבורו פארק שבארה"ב"…
(נלקט מתוך ראיונות ומאמרים ב׳מרוה לצמא׳ ראש השנה תשע״ז)
1/387