הרה"צ רבי מנחם מונדרר זצ"ל – אדמו"ר מקאסוב ירושלים (שנסתלק ביום שב"ק פ' בה"ב – כ"ד אייר תשע"ג) – היה גדול 'מכניסי האורחים' בעיה"ק ירושלים, כשבמשך השנים אכלו אצלו רבבות אלפי ישראל.
מהרה"צ רבי מנחם זצ"ל היו יכולים ללמוד מידת "הכנסת אורחים" מהי: ביתו היה פתוח לרווחה בפני כל אדם באשר הוא – חסידים, ליטאים, ספרדיים, מודרניים, אנשים חסרי בית. לא היו צריכים להודיעו על בואם לפני שבת, ולא היו צריכים לחכות להזמנה ממנו כדי לבוא ולאכול אצלו סעודות שבת. לא היו אצלו זמנים לסעודות. הסעודות נמשכו שעות ארוכות – כשכל אחד יכול לבוא מתי שנח לו – באיזו שעה שירצה – לאכול כמה שהוא רוצה – ולא אמר אדם מעולם רעב אנוכי!
בשבת בבוקר החלו הסעודות בבוקר השכם – לפני שרבי מנחם חזר מתפילתו – ונגמרו בשעה מאוד מאוחרת. כמו כן היו מאות יהודים מחיים את נפשם, כשבדרכם לביתם – אחרי שעות של תפילה – היו נכנסים אצל רבי מנחם, עושים קידוש וטועמים עד כדי השבת נפשם, וממשיכים לדרכם – וכאמור – מעולם לא היה חסר לאיש מקום לשבת, או אוכל להחיות את נפשו.
רבי מנחם זצ"ל היה תלמיד חכם גדול. הוא היה מלפנים משגיח בישיבת ויז'ניץ, ואח"כ מינהו הגה"צ רבי משה אריה פריינד זי"ע גאב"ד ירושלים – שהיה עמו מאוד בידידות ובקירבה גדולה, ובחייהם ובמותם לא נפרדו, כאשר מנוחתו כבוד לידו – למשגיח בישיבת סאטמאר, ושם אמר שיעורים לבחורי הישיבה. כמו כן היה אומר שיעורים בביהמ"ד פאפא שליד ביתו ובעוד בתי מדרשות. הוא היה מלא וגדוש, ובמיוחד היה מומחה לענייני חינוך הבנים, עד שרבים שיחרו לפתחו וחפצו לקבל הדרכה מפיו או לקבל עצה טובה ונבונה ממנו.
ואף על פי כן – אף כל מעלותיו הרבות והמיוחדות, והאהדה וההערכה שקיבל מכל שכבות הציבור – היה ענוותן ושפל ברך באופן מופלא ביותר. הוא היה עניו "אמיתי", והיה משפיל את עצמו בפני כל אחד ואחד באשר הוא, ואפילו לילדים. הוא לא היה מביט על כבודו, ואפילו על בזיונותיו לא שם לב, והיה משפיל עצמו בלי חשבונות. בביתו אכלו גם אנשים שונים ומוזרים – מסכנים או מחוסרי בית אשר המה שבורי לב – שהיו צועקים לפעמים אחד על השני, ואפילו עליו היו יכולים לצעוק לא פעם אחת, אבל הוא לא התייחס לכל זה, והיה משים עצמו לכלום, וכאילו שלא אליו הדברים מכוונים.
כל "תוארי הכבוד" לא תפסו אצלו מקום כלל. לא היה אצלו שום נפקא מינה אם קראוהו "רבי" או "רבי מנחם". לפעמים אירע שאחד מהאורחים רצה דבר מסויים, והיה צועק "מנחם!" – ורבי מנחם זצ"ל היה מתייחס אליו באותה עדינות ובאותה הארת פנים מיוחדת כמו שהיה מתייחס למי שקרא לו "רבי"…
מידת האמונה שלו היתה באופן מופלא ביותר. סיפר לי אברך מעירנו כאן בלייקווד, שפעם אחת נסע לארץ ישראל, וקיבל ממישהו מעטפה עם כסף למסרה לרבי מנחם זצ"ל. הוא הגיע לירושלים בסוף השבוע, ובדעתו היה לנסוע לבני ברק לשבת קודש, וחשב שכשיחזור לירושלים אחרי שבת, אז ימסור את המעטפה לרבי מנחם זצ"ל.
הוא החל לסדר את חפציו לנסוע לבני ברק – אמנם משום מה – כל אימת שרצה לצאת לדרכו, היה לו עיכוב אחר שמחמתו לא היה יכול לנסוע. הוא התאמץ בכל כוחו ובכל האמצעים שעמדו לרשותו שיוכל להיות בשבת בבני ברק, אמנם העלה חרס בידו, ובלית ברירה נשאר לשבת קודש בירושלים.
האברך חשב בלבו, שאם הוא כבר נשאר בירושלים, ילך לרבי מנחם למסור את המעטפה עם הכסף עוד היום בערב שבת. הוא הגיע לרבי מנחם, וסיפר לו שבמקרה נשאר כאן לשבת, אחר שאירעו לו כמה עיכובים בלתי צפויים, ולכן החליט למלאות את השליחות כבר היום ולהביא אליו את המעטפה שנשלחה אליו מאמריקה.
אמר לו רבי מנחם: "מי אומר שזה כל כך 'במקרה' מה שנשארת כאן? אני ממתין לך! כי היום בלילה חל יום 'חמשה עשר בשבט', והלכתי עכשיו לחנות לקנות דברים לכבוד שבת קודש, אמנם לפירות לכבוד חמשה עשר בשבט כבר לא היה לי מספיק כסף, ואמרתי למוכר שאחזור בע"ה יותר מאוחר לקנות פירות – כשהקב"ה ישלח אלי מעות כדי לקנותם".
ותיכף – בנוכחותו – פתח רבי מנחם את המעטפה, ובדק את סכום הכסף שהיה שם, והראה לשליח שיש שם סכום מעות בדיוק כדי שיספיק לו לקנות פירות למאות היהודים שיסעדו אצלו בשבת קודש…
אגב, שמעתי מידידי עוז הגאון החסיד רבי מרדכי גנוט שליט"א בעל 'לוח דבר בעתו', שרבי מנחם זצ"ל היה נוהג לסחוב בעצמו את כל עשרות החלות שהיה צריך בשביל מאות היהודים מהחנות עד לביתו. הוא לא סמך על אף אחד שיביא לו את זה, רק הוא בכבודו ובעצמו הלך לחנות בערב שבת קודש, ומילא שתי שקיות גדולות עם חלות ונשאם על כתפיו – אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאל. וכמובן, שהוא היה צריך ללכת יותר מפעם אחת אל החנות כדי לקנות את החלות שיצטרכו לו בשבת, ואף על פי כן לא חס על כבודו וכוחו, והלך כמה פעמים לחנות ונשא הכל על שכמו והביאם לביתו בעצמו.
(נעם שיח)
1/95