היה זה בעיצומו של סדר אחר הצהריים, בהיכלה של ישיבת פוניבז' המעטירה. אל היכל הישיבה נכנס יהודי זר, מבטו אומלל ולבושו מרושל, והחל להסתובב אנה ואנה. כל הלומדים בהיכל היו שקועים בסוגיא הנלמדת, איש לא שם לב לקיומו של האיש שנראה כקבצן לכל דבר, אשר נראה היה כי תר בעיניו כמחפש מישהו או משהו…
לבסוף, נחו עיניו של היהודי הזר על אברך אחד, שנראה כאברך מבוגר וחשוב. רבים באו לדון עמו בדברי תורה, מראהו כיהודי תלמיד חכם, והלה הניח כי רבים מכבדים את אותו אברך ומתייחסים אליו בכבוד. לפיכך, החליט לפנות אליו ולבקש ממנו עזרה לא שגרתית בעליל… הוא פנה אליו וביקש ממנו להתלוות אליו במסע קיבוץ נדבות בין אברכי הכולל!
ברגע הראשון, מיודענו האברך תהה האם הוא שומע נכון. הוא, אברך מכובד שמעולם לא פשט יד, פשוט יילך ויסתובב בכולל ויבקש את רחמי חבריו למען אדם זר שהוא כלל לא מכיר? האם מוטלת עליו חובה כזו? האם הגיוני שהוא יערוך עכשיו סיבוב בן כחצי שעה בהיכל הכולל, ויבקש נדבות למען יהודי זר ומוזר ההולך לצידו?!
בתחילה, לבו אמר 'לא'. אך רגע לפני שמילה זו יצאה מפיו, החלה מתחוללת מלחמה בלבו. 'ואולי כן? אולי אני יכול לסייע לו מאוד, אולי הסיבוב שלו אתי יחד יניב תוצאות רווחיות יותר עבורו, אולי נזדמנה לי זכות לעשות חסד – גם אם זה דורש ממני מחיר אישי מסויים?'
כחצי דקה הפך בדעתו, ואז החליט. באומץ ובגבורה נתן את ידו בידי היהודי הזר, והחל עמו בסיבוב בין לומדי הכולל. הסיבוב ארך כמחצית השעה, הזר הושיט את ידו לכל עבר לקושש את המעות, כשאחד מחשובי האברכים בכולל מלווה אותו ומגבה אותו, תומך בו ומייצג את דבריו באוזני החברים, מסייע לו לגייס סכום כסף נכבד…
לבסוף, היהודי הזר הודה בחום לאברך שסייע לו, נטל את סכום הכסף שקיבץ והלך לו לדרכו. גם האברך שסייע לו יצא בתום סדר הלימוד לביתו כשתחושת סיפוק ממלאת אותו, אולם עד הגיעו הביתה כמעט ושכח מכל הסיפור, נראה היה לו שכאן הסתיים.
אבל זהו, שממש לא… עד מהרה הוכח לאברך, שהיה זה חסד משתלם במיוחד:
עם הגיעו הביתה, המולה ביתית רגילה קידמה את פניו. תינוק זוחל מכאן לשם, ילד מתרוצץ וצעצועים בידיו. מסיבה שטרם ידועה עד היום, החליט בנו הילד באותו אחר הצהריים להזיז את שולחן הסלון ממקומו, ולמקמו במרכז הסלון. הוא מעולם לא עשה כדבר הזה בעבר, ובכלל – גרירת שולחן סלון כבד לא נחשבת לאחד משעשועי הילדים הנפוצים, ובכל זאת – בדיוק היום החליט הילד להזיז את שולחן הסלון ממקומו, כמעשה קונדס ארעי…
האברך מבחין בסלון המבולגן קמעא, השולחן אינו במקומו וממילא גם הכסאות, ולרגע חושב מה קרה כאן היום, מדוע נהפך סלונו בעיצומו של יום שגרתי.
רגע לפני שהוא פונה לברר את העניין, נשמע 'בום' קולני… הארון הגדול בסלון התמוטט ונפל, התפרק מעמידתו רבת השנים וקרס כמגדל קלפים, היישר אל… לבו של האברך נדם לרגע, הוא נתקף חלחלה. רגע, התינוק זחל כאן לפני רגע, הארון קרס עליו? ה' ישמור ויציל!
אבל לא. הארון אכן היה אמור לקרוס היישר על התינוק, אבל השולחן עמד שם. בדיוק עכשיו, בדיוק הרגע. לראשונה אי פעם, מסיבה שאינה ידועה עד עכשיו, עמד השולחן שלא במקומו, והגן על התינוק הזוחל תחתיו.
איש לא יודע למה, איש לא מבין איך, איש לא ביקש מהילד להזיז את השולחן ובוודאי שאיש לא ציפה שהארון יקרוס. אבל זו המציאות שיצר מלך מלכי המלכים. שלח את הילד להזיז את השולחן, להקדים רפואה למכת קריסת הארון. התינוק זכה בחיים במתנה,
האברך רץ וחיבק את ילדו התינוק שזכה בחיים חדשים, ורק מאוחר יותר הבין והפנים, כפי שסיפר לנו בעצמו:
"זהו שכתב המהרש"א במסכת ברכות דף כ"ח, שהצדקה פועלת כתשלום 'שוחד' כביכול לבורא עולם, להטות את הדין. הנה כי כן, בזמן בו התמסרתי לסייע ליהודי אחר לקבץ נדבות לפרנסתו, נחה הרוח על בני להזיז את השולחן, הזזת שולחן שהצילה חיים!"
הנה כי כן, החסד והרחמים שיהודי עושה, יותר ממה שהוא מיטיב בכך עם זולתו הוא מיטיב עם עצמו. לא תמיד רואים זאת בעיניים, לפעמים לוקח זמן להבחין בכך, אולם תמיד תמיד עשיית חסד משתלמת, מעוררת רחמי שמים, משפיעה טובה וברכה.
(פניני פרשת השבוע משפטים, הובא בגיליון 'אילו של יצחק' פר' תרומה)