מעשה מעניין מאד מסופר מפי מקורות מהימנים, ויש בו עידוד רב וחיזוק גדול ללומדי הדף היומי.
יושב היה הישיש ספון בחדרו, רכון על ספרים עבים ודקים, גדולים וקטנים, שהתחלפו תחת עיניו החודרות לפי הצורך. חתנו הצעיר שוהה היה עמו, מסייע בעדו, ושניהם שקועים בכל ישותם בבירור דבר הלכה.
לאחר שלוש יממות של התלבטות, חקירה, עיון, מחשבה והרהורים, הוציאו השניים מתחת ידיהם שתי שורות קצרות, בהירות, מובנות לכל אדם יהודי. תמצית הזיקוק של ימי עמל ויזע נוקזו לתוך המשפטים התמימים, פשוטי המראה והצורה.
היו אלה גדול הדור, מרן רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל, בעל ה'משנה ברורה', וחתנו ר' הירש זצ"ל, שנפטר בצעירותו, אשר ישבו וליבנו סוגיות חמורות, כדי לסכם לכדי הלכה ברורה, פשוטה, המובנת לכל אדם. משנה ברורה.
עם סיום כתיבת השורות הבודדות, פנה החתן ביראת כבוד אל חמיו הדגול ושאלה אנושית בפיו: מורי ורבי הגדול, בעזרת ה', הספר 'משנה ברורה' יתקבל בכל תפוצות ישראל. רבים יהגו בו וישננו את הכתוב בו. כלום מי מן הלומדים בו יעלה על דעתו כמה עמל והשקעה טמונים במילים הפשוטות שהוא קורא?
נענה ה'חפץ חיים' זצ"ל לחתנו כשחיוך של הבנה על פניו, והפליג בזכרונות אל ימים עברו.
פעם, סיפר הסבא קדישא, נקלעתי למחוז רוסי שבו הועסקו פועלים בעבודות למען הצאר ששלט ברוסיה שלטון ללא מצרים. קר היה אז, האצבעות קפאו תחת הכפפות, הקרה פשתה בעצמות, והנה הבחינו עיני בשני גברתנים, מבוגר וצעיר, שנראו כאב ובנו, ועבדו ללא לאות לסקל בידיהם אבנים מן הדרך, כדי להכשירה לשמש כדרך ראשית.
אבנים חדות נעקרו בציפורניהם זבות הדם, הסדקים שעל גב ידיהם התמלאו ברסיסי קרח וצבו את בשרם, פתיתי שלג התעופפו לכל עבר וכיסו את עיניהם, והם ממשיכים במטרה ללא לאות, באותו מרץ, סוללים את הדרך.
או אז, יישר הצעיר את גבו, מתח את שריריו בלאות ופנה אל אביו: אבא, הדרך הזו עתידה להפוך לכביש ראשי. המונים יאוצו על פניה וישעטו עליה. האם מי מהם יידע וישער כמה דם, שרירים, מאמץ וטרחה הושקעו בכל פיסת אדמה שהם חולפים על פניה ביעף?
הרבה תבונה טמונה בשאלתו של הנער הצעיר, אף כי אין זה מן הנמנע שהוא לא התכוון לכך. זה הוא טבע האדם, מעטים מסוגלים לעמול במשך שנים בלא שיידעו על קיומם; עוד פחות מכך מוכנים שאחרים יקטפו את פירות הצלחתם, ואילו הוא עומד על הדרך הזו זמן כה רב, מסקל את האבנים, מיישר את המהמורות, מוסר את נפשו עבור הדרך ו…
האבא שמע בשתיקה את הדברים, פסק גם הוא מעבודתו, הסיר את כובע הצמר שהגן על אוזניו וכיסה את מצחו, התבונן מקרוב לתוך עיניו של בנו והפטיר שתי מילים: "צאר פפושקה". בעברית זה שלש מילים: "הצאר הוא האבא". אמר ולא יסף. הוא שב וחבש את כובעו, התכופף אל הקרקע והוסיף לעבוד עבור הפפושקה. כשעובדים בשביל אבא, פפושקה, אין שאלות. לא צריך תשובות. עושים מה שצריך.
אנחנו, המשיך ה'חפץ חיים' זצ"ל בדבריו לחתנו, עובדים עבור אבינו שבשמים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בלי כל חשבונות, לעשות רצון אבינו שבשמים, מעבר לכך הכל זניח. כאשר יהודי עובד את בוראו, אל לו למדוד את הכמות ואל לו לאמוד את ההספק, או להשלות את עצמו כי אם רק הוא בלבד ייעדר מן הלגיון הגדול, לא יארע מאומה, אף אחד לא יחוש בחסרונו. חלילה. כל מטרתנו היא לעשות את רצונו יתברך – זה העיקר, זו המטרה, ומשכך, כל החשבונות מוסטים הצידה, מוזחים אל השוליים, והיהודי ממשיך בדרכו, סולל ומכשיר את משעולו אל ייעודו.
לומדי דף היומי העומדים לסיים את הש"ס עוד זמן לא רב, משימה בת שבע וחצי שנים, רשאים להביט בגאווה לאחור על הדרך הסלולה שהותירו בצעידתם העקבית הבלתי מתפשרת. יש שהמסכתות קשות, עיתים הסוגיות אינן מובנות עד תומן ויש צורך לעמול קשות כדי לעמוד על קנקנם, אך בדרכם הבוטחת קדימה, עוד דף, עוד שיעור, עוד יום, הם מגשימים את רצון אבינו שבשמים, וזוכים לסייעתא דשמיא.
(גיליון 'מאורות הדף היומי' – מאמר העורך)