היה ידוע ומפורסם כי הרוצים להיפקד יתנו מעשר כספים לשנה לישיבה [-ישיבתו של מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל, 'תורה אור'] או אז יפקדו. שח לי מרן פעם, כי על ידי שתורמים לישיבה, גם זוכים למצוות צדקה וגם הדבר מחייבו להתפלל ביתר שאת ויתר עוז. וזאת אמר לי כדי להתנצל מדוע רבים משחרים לפתחו והברכות מתקיימות.
אחד מאלו שנתברך אצל מרן ונתן מעשר כספים לישיבה למשך שנה, ונשארו שבועיים לסיום השנה ועדיין לא נפקד בבנים, בא למחות על זה. אמרו לו בני הישיבה שכיוון שלא תמה השנה שימתין שבועיים אלו, שאין אדם פורע בתוך זמנו. וכן הווה, שהמתין זמן קצר זה ונפקדו.
*
לפני שנים נפגע אברך מתלמידי הישיבה לשעבר בתאונה ר"ל. נסע ברמזור ירוק, רכב הפילו והוא נפצע בראשו קשה מאוד ה' ישמור, והובהל מחוסר הכרה לתל השומר. למחרת הפגיעה נכנס אחד מחבריו של הפצוע לראש הישיבה לבקשת ברכה. הפטיר הרב ואמר "שתהיה רפואה שלמה". התלמיד, שהיה קרוב לרבינו, ביקש: "אני רוצה שכך יהיה בהבטחה". אמר לו ראש הישיבה: "אני לא נביא". אמר לו התלמיד: "יבקש הרב ויתחנן ויבטיח שתתקבל תפילתו". אמר לו ראש הישיבה: "אני לא צדיק".
סיפר לי התלמיד: "לא ויתרתי, אמרתי: אני תורם לישיבה סך נכבד, ונא יבטיח ראש הישיבה. ואז אמר מרן: 'אין דבר בעולם מועיל יותר מצדקה, ובפרט צדקה עבור תורה', ואז הוסיף ואמר: 'אני מבטיח'". מספר התלמיד: "חזרתי לעצמי ונהייתי רגוע ושליו. ידעתי שהכל ילך למישרים. לא היה לי ספק בזה. לאחר זמן קצר פתח הפצוע את עיניו וחזר לחיים בריא בגופו ונפשו".
*
מעשה בילדה משכונת המגורים בה גר הרב זצ"ל, שנפלה, נחבטה ואיבדה את ההכרה ה"י. בבית החולים נלאו הרופאים ולא הצליחו לייצב את מצבה, והוחלט להעבירה למחלקת טיפול נמרץ ולראות את אשר אפשר לעשות. בינתיים, אמה של הילדה שמה פעמיה למורנו הרב, וכיוון שהיתה בצער גדול אמרה: "לא אצא מכאן עד אשר יבטיח הרב שהילדה תקום". מורי זצ"ל הלך אנה ואנה בחדרו ולבסוף הסכים ואמר: "מבטיח אני". סיפרו לי בני המשפחה, כי כוונו את השעה, ובדיוק אז פתחה בתם עיניים להפתעת כולם וחזרה לאיתנה הראשון".
*
שניים מבחורי הישיבה היו מסייעים למרן בימי זקנותו המאוחרים לסעדו ולתומכו. פעם אחת כאשר סייעו לו באיזה עניין, נשמט מרן מידם, נפל על הרצפה ונחבט בראשו. מיד שמעו אותו אומר: "אני מוחל, אני מוחל", כי כך היה מנהגו תמיד למחול על כל עניין.
והנה אחד העוזרים לו שהיה מספר את שערותיו כפעם בפעם, התבקש לדחות את התספורת. הבחור תמה מאוד על בקשה זאת, משום שתמיד ראש הישיבה היה מקבל את שירותיו ללא הגבלה. בתשובה לשאלתו ענה מרן: "כיוון שהחבלה היתה בראש והפצע עדיין קיים, אם אסתפר על ידך הרי הפצע יֵרָאֶה, ואז יצטער הבחור על הנפילה ויכאב לבו. עדיף לדחות את התספורת זמן מה, עד שהפצע יתרפא ולא יצטער אותו בחור".
*
אדם אחד התלונן בפניי שכל נייר שרואה הוא על הרצפה, חושש הוא שמא נייר זה הוא גניזה ודף מכתבי הקודש, ודבר זה מחריד את מנוחתו ומטריד את דעתו מאוד. טענתי לפניו כי זו חומרא יתירה. כיון שנסענו באוטובוס יחדיו ועברנו ליד בית מרן, עצרנו שם ולקחתיו לבית הרב.
אמר לו ראש הישיבה: "זו טעות", והוסיף: "אני מקבל על עצמי את העבירה, ומבקש ממך – כל ספר שייפול על הרצפה, אף אם נפל מידך במזיד, לא להרים אותו!" וזאת כדי שאותו אדם יירגע מאותה מחשבה. הרב החשיב מתח זה לחולי, ודעתו היתה כי מחמת החולי יש להורות לו היתר לשעה בצורה הזאת.
*
בגמר תפילת שחרית, כשראש הישיבה היה מסיים את עבודת ה' שלו כשליח הציבור, כאשר חבילות חבילות של ציציות על כתפיו והוא עייף כולו, היה פונה לחדרו למנוחה קצרה טרם אמירת שיעור הלכה… לפעמים היה שותה שם מים עם לימון ואוכל תמר או שניים, ולפעמים ירד לחדר האוכל לקחת משם דבר מאכל. הרבה פעמים אמר לי כי אינו רוצה להשתמש ב'שונה הלכות' שיביא לו אוכל או ישרתו. היו בחורים שאכלו את חלמון הביצה, אבל את חלבון הביצה עם קליפתה היו פותחים ומניחים על גבי השולחן, לפי שלא היו חפצים בו. כמובן, ביצה זו היתה קרה ומושלכת עם פסולת אחרת של קליפי ירקות, ולדעתי לא נחשבה ראויה לאכילה. ראש הישיבה, רבן של ישראל, בגיל סמוך למאה, מול עינינו המשתאות היה לוקח שניים או שלושה מחלבונים אלו עם קליפותיהם, מניח על צלחת והם היו נלקחים אל חדרו לאכילת שחרית.
*
בשנותיו המאוחרות היה מורנו אומר את השיעור הכללי בעודו יושב ליד שולחן על הדוכן שלפני ארון הקודש, ובחורים מהישיבה חרוצים וזריזים היו מכינים כוס קפה מובחר כדי שמרן ירווה את צמאונו כפעם בפעם במהלך השיעור, כי השיעור כנודע דרש ממנו כוחות רבים, ותמיד אחריו הוא היה מותש. ראש הישיבה לעולם לא שתה את הקפה בעודו חם וטעים. תמיד המתין למעלה ממחצית השעה עד אשר טעמו של הקפה היה כעין טעם של מרק קר ומעופש, ואז היה לוגם ממנו רביעית לברכה אחרונה. כה היתה הנהגתו תמיד, לבוז לתענוגות העולם ולכל דמיונותיו בוז עצום.
על אף גופו הכחוש נמנע בחוזק כל ימיו מאכילת בשר או עוף מסיבות שלא ידענו, אם כי הכרנו שהוא קדוש וטהור וכל מעשיו למען שמו יתברך. אכן בשר סעודת מצווה היה אוכל. לימים כשנודע דבר זה, היו מביאים לו בשר כזה מסעודות ברית כדי להחיות את נפשו.
(מתוך הספר 'אורחות הרב וראש הישיבה')
2/836