"וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם" (במדבר י', ל"א)
בשעה שנדרשתי להעלות את רגשותיי וזכרונותי מהתקופות הנאדרות בקודש, עת זכיתי להסתופף בהיכל ישיבת 'חכמי לובלין', תחת שרביט הנהגתו של מרן פוסק הדור, רבן ומאורן של אלפי רבבות ישראל, בעל 'שבט הלוי' זצוק"ל, עולים לנגד עיני דברי חז"ל הקדושים (סנהדרין יט:) "כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", כאשר שני פירושים יש למאמר זה: הראשון כפשוטו, ששכרו על לימודו הוא שנחשב לו כאילו ילדו; הפירוש השני, שהמציאות היחידה בה אפשר לחנך את בן חברו תורה באמת ובתמים, היא רק כשיש לו אהבה כלפיו כאילו ילדו, שהוא בנו חביבו ואהובו.
כשאנו באים לספר ולשוח על הקשר הנדיר והייחודי, שהיה למרן רבינו זצוק"ל עם כל אחד מתלמידיו, הרי שנדרש לתארו כאב שיש לו בן יחיד ומיוחד, שכל רגשי אהבתו מכוונים רק אליו, או שנמשול אותו לאב שיש לו כמה בנים אהובים, אבל אחד מהם הוא חביבו ויקירו, נקודת נפשו וחמדת לבבו. רבינו היה מצטט תמיד את דברי רבו הגדול, הגה"ק מהר"ם שפירא זי"ע מלובלין, שישיבת חכמי לובלין היא הבן-יחיד שלו, כאשר למרות שהיו לו לרבה של לובלין תפקידים נוספים, בהם עוטר בגודל כשרונותיו המבורכים, שלא היו להם אח ורע עד הלום, הרי שהישיבה הקדושה היתה משאת נפשו ומרכז חיותו…
ועתה נאמר עוד: כשם שרבו הגדול הקריב את כל עצמיותו ומהותו עבור תלמידי הישיבה, כך גם זכינו לראות אצל רבינו זצוק"ל דברים כהווייתם. לא פעם שמעתי מרבינו שהגה"ק מהר"ם שפירא זי"ע הזדמן פעם באחת מנסיעותיו לביתו של גביר אדיר, שדרש ממנו לא פחות ולא יותר את כל חלקו לעולם הבא, כאשר בעד ההבטחה הברורה יתן סכום עתק לקופת הישיבה. על אתר נענה מהר"ם שפירא לעסקה, וחתם על חוזה המעביר את כל חלקו בעולם הבא לגביר זה. משיצאו משם, שאל המלווה את מהר"ם שפירא: "היתכן לוותר על חלק לעוה"ב בכזו קלות? ועתה מה יהיה בחלקו של רבינו?". חייך מהר"ם שפירא וענה לו: "אל תדאג! העולם הבא שלי יהיה, מה שנתתי את העולם הבא שלי למען הישיבה הקדושה"…
ובכן, כולנו כאחד יודעים היטב כמה עמקו חידושיו החריפים של רבינו זצוק"ל, שהיה שר התורה וגאון הגאונים בדורנו. חריפותו ועמקותו היו לשם דבר, בקרב כל הצורבים הרבים שצבאו על דלתותיו השכם והערב, להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, אך עם כל זאת, בהגיעו להיכל הישיבה למסור את שיעוריו הקבועים, היה מוותר כמעט תמיד על החריפות והעמקות האישיים, כדי שכל הבחורים בלי יוצא מן הכלל, יוכלו להבין את דבריו ולקלוט את חידושיו.
לא זו בלבד, אלא שרבינו לכשעצמו, הרי יכול היה לשבת בכבודו של עולם ובפלטרין של מלך, לעסוק יומם ולילה בתורה הקדושה על מי מנוחות, ולעשות חיל בעבודת קודשו בלי שיעור וחקר, אך בכל זאת העדיף בכל מאודו, להתעסק שעות ארוכות מסדר יומו עם צעירי צאן קדושים, בחורי חמד המסולאים מפז, להטפיחם ולהנהיגם בדרכי הלימוד, להשריש בהם חיות והתלהבות לאהבת התורה ולשקידתה, כי זו היתה כל חיותו.
כשאנו מתעכבים על הקשר האמיץ שהיה לרבינו זצוק"ל עם תלמידיו, אנו נזכרים מאלינו בנוסח שהיה רגיל על לשונו: "ס'פאסט נישט פאר מיינע תלמידים אזא סארט שאלה"… (לא מתאים לתלמידים שלי כזו שאלה…). היה זה נוסח קבוע שהיה משיב, כשבאו לשואלו בענייני מכס וגבולות וכדומה, שלמרות שאפשר למצוא בהם היתרים דחוקים, הרי שלתלמידי 'הרב ואזנר' לא מתאים לשאול שאלות כאלו, ולחפש אישורים קלושים. גם על הלכות שונות שרבים מגדולי הדור מצאו להן היתר דחוק, היה רבינו מורה לאיסור בקרב תלמידיו, וכפי שכתב במקום אחד: "איני אומר קבלו דעתי, רק כתבתי מנהג תלמידינו לאיסור". זאת אומרת שיש ספר מיוחד ובו 'הלכות לתלמידי הרב וואזנר'…
כל הגיגיו ומחשבותיו היו נתונות למען תלמידיו, שהכניס בהם את מיטב כוחותיו וראה בהם בנים אהובים וקרובים ללבו. וזכורני מלפני שנים רבות, בהיותו למנוחה בשכונת רמות בעיה"ק ירושלים, הייתי פוגש בו דבר יום ביומו, והיה אומר לי פעמים תכופות: "די הארץ גייט מירא ויס געגועים פאר מיינע קינדער"… (לבי הומה בגעגועים לבני היקרים). ואכן, ראינו עליו שהמנוחה האמיתית עבורו היא בהיכל הישיבה, ביושבו כמלך בגדוד לפני תלמידיו הקרובים, וכל ההיכל כמדורת אש של קול תורה המהדהד ברמה.
הישיבה הקדושה מציינת כעת שבעים שנה להיווסדותה על אדמת ארץ הקודש, באותה ברכה שזכיתי להנאות את רבינו זצוק"ל לפני עשור, עת חגגנו פאר והדר את ציון שישים שנות הרבצת תורה והוראה, היה זה כשהגיעה לאזניי השמועה שרבינו זצוק"ל שאל את מנהלי הישיבה על סיבת המאורע שברצונם לעשות עתה, שהרי בשלמא במלאות חמישים שנה, הרי זה ותאריך המוזכר בתורה הקדושה כיובל שנים, אבל שישים שנה מאן דכר שמיה? אמנם משהוסבר לו שהמאורע יכניס ממון לקופת הישיבה, הסכים לכך במאור פנים.
באותו מעמד, כשזכיתי לקבל ברכות קדשו באנפהא נהירין, לחשתי באזניו שהרי מצינו בדיני כרת, כי מי שעברו עליו ששים שנות חיים, הרי זה סימן שנפטר מדיני כרת, ומעתה אין לו חשש מיתה. כמו כן עתה כשאנו מציינים שישים שנות הרבצת תורה רצופות, מובטחים אנו שכה יתן ד' וכה יוסיף עוד שנים רבות כאלו אלף פעמים ככה, כי זהו סימן מובהק שהדבר הוא נצחי לעולמי עולמים. באותו רגע קרנו פניו הקדושות באור יקרות, ואמר לי: "איך האב געווארט אויף דעם ווארט" (חכיתי ל'ווארט' הזה).
(מתוך המבשר קהילות / כ"ז באדר תשע"ח)
.