משה גוטמן
א.
שלומים וברכות לך, ילדי. כאן מדבר אביך, שאותו הנך חושב, נכון לעת עתה, למושלם ולרב יכולות. למען האמת, זה עידן ועידנים רצתי לחשוף בפיך אחת ולתמיד את אי המושלמות שלי. אולם התארכה השעה ונדחתה שוב ושוב. בשל אי-נעימות מסוימת הכרוכה בחשיפת אי-מושלמותי, דחיתי את הרגע הגורלי משנה לשנה, וקברתיו תחת ערימה נודדת של תירוצים מומצאים, נעדרי אמינות ודי מפוקפקים.
לא עוד.
הבשילה השעה.
האמת אין לה מנוס ואל לה להיות ביישנית או פחדנית. הנה בא הרגע שבו אטיח באומץ רב את האמת כפי שהיא. הנה הוא הרגע, שאחריו כל מה שידעת על אביך, עומד להשתנות. ולתמיד.
ובכן, דע לך בני, כי אביך אינו טיילן.
דע לך, ילדי, ודע זאת היטב: אביך בור נבער ועם הארץ גמור בכל הקשור להתמצאות כלשהי במפת הארץ. אין לו, לאביך, שיח ושיג ומושג במסלולי טיול, הליכה, ריצה, רכיבה, דהירה, זחילה ושחיה. אינו מכיר, אביך, לא נחלים ולא וואדיות, לא הרים ולא גבעות, לא מדבריות ולא יערות, לא מפלים ולא מפעלים, לא אתרים היסטוריים ולא אתרי סנפלינג, לא משעולי סוסים ולא נתיבי ג'יפים.
זהו, נאמרו המילים.
המילים המסגירות, מילות הווידוי יצאו מפי ואינן שלי עוד. עד עתה הייתי בעלים עליהן, בידי היה לסוגרן ובידי היה לשומרן. מעתה שנאמרו כפי שהן, נעשו עצמאיות, עושות את דרכן המסוכנת ומרחפות במרחב החופשי עד בואן אליך.
תחזיק מעמד, ילדי.
ב.
אחרי ההלם הראשוני נוכח הגילוי המרעיש, אפרט, אנמק ואסביר.
איני אוהב טיולים. פשוט לא. איני מוצא בהם לא טעם ולא עונג ואיני חש מכוחן לא הנאה צרופה ולא חויה רצופה. איני אוהב להתקפח תחת קרני שמש באשר הן, או להזיע בעמדי מרוצה ומאושר מעל גבי דבשות של צוקי מדבר מחודדים שנדרשו שעתיים להגיע אליהן. איני מחבב את ההליכה המרובה, לא לחום שמש ולא לאור ירח, ולא את הטיפוס המייגע, ולא את הנואשות המזדחלת יחד עם העייפות, ולא את פירוק עצמות הגוף באפיה איטית על אש נמוכה, וגם לא את הגערות המושתקות או לא, הנשפכות לא אחת על שלל המרכיבים האנושיים של הטיול ברוגזה ובכעס.
איני מכיר את מפת הארץ, לא לאורכה ולא לרוחבה, גם לא לחצי אורכה ולרבע רוחבה, מעבר לכבישים חביבים שנסללו ועודם נסללים פה ושם בין בני-ברק לירושלים, בין אשדוד לבית-שמש, ובין אלעד למודיעין-עילית. אין חלקי עם זורקי מספרי כבישים בידענות מופלגת המעוררת הערצה בקרב בני נוער, ואין נחלתי בקרב יודעי המרחק המדויק בין צומת ראשי לצומת ראשי דומה.
איני בקי בשמות כגון ג'ילבון, נחל עמוד, תל נג'ילה, שבטה, ניצנה, ואדי ערה, מפל הבניאס, אגם החולה, עמק השיטה, עין עובדת, צוקי מצדה, או מפלי השקנאים, את תכול הכינרת ואל יופיה השקפתי ממרחק דרך שמשת חלון האוטובוס שבו נסעתי בל"ג בעומר למקומות הקדושים בגליל. הספיק לי בעליל. את צלע התבור ראיתי כשעצרנו לתדלק בתחנת הדלק השוכנת למרגלותיו. בהחלט הספיק לי. את מצוקי הארבל אשמח לראות בתמונת גלויה, אם מישהו יתעקש להראותנו.
מסלולי ההליכה האהובים עלי הם המסלולים היומיומיים הקבועים והשגרתיים, מן הבית לבית הכנסת, מבית הכנסת לבית המדרש, מבית המדרש לצרכניה, מהצרכניה למכולת, מהמכולת למשרד, מהמשרד הביתה. מסלולים נעימים ושקטים שבהליכתי בהם איני זקוק להדר את קרקפתי בכובע מצחיה עטור בלוגו קדמי, או להפוך את קלסתרי לפרצוף עגבניה.
ענין של טבע.
ג.
לא באתי חלילה להטיל דופי או להניח צל של פגם על פני אוהבי הטיולים, חובבי ההליכה ומטיבי הריצה. לא אבוז כהוא זה למכריי היקרים המכירים את מסלול נחל עמוד מצד לצד, או לאלה מהם היודעים את פיתולי נחל הג'ילבון לע כל מפליו שקעיו ונקיקיו. לא אזלזל לא בנודדים, לא במטיילים ולא בנופשים.
רק זאת אומר שלא כולם כמותם ולא כולם צריכים להיות כמותם. אם תרצה, בגין הבדלי אופי מוטבעים בין אדם לאדם; אם תרצה, בשל שינויי מנטאליות בין איש לרעהו; ואם תרצה, בשל מבנים נפשיים שונים מנפש לנפש; אם תרצה – גם וגם וגם.
הסיבות והנסיבות אינן משנות את התוצאה, והיא: ישנם אנשים שפויים, רגילים ובריאים שאינם טיילנים ואינם בליינים ואינם חובבי נדודים. ואני אביך, נמנה עמם, ילדי. איני טיילן, מעולם לא הייתי. אף פעם לא מצאתי קורטוב של נחת רוח בטיולים, באשר הם, בכל גיל, ובכל משעול, האמן לי. אשרי יושבי ביתך, נכתב עלי ועל אנשים שכמותי, שבימים אלה חשים קצת כלקויים בלקות כלשהי.
בתקופה הזאת, שנעשתה להתקופה שבה טיילנים נואמים בפאתוס נוהמים בהתרגשות ותופסים את בעלותם על השיח הכללי, ויוצרים אווירה חברתית מובנת ומובנית ולפיה מי שאינו מרחיק לכת, או צועד נחושות, או מועד עקלקלות, או מעביד את עצמו עם סאת התמודדויותיו ותלאותיו למקום אחר לכמה ימים, אינו מן היישוב ואינו מן השורה – רציתי ליידע אותך, בני, שהאנושות אינה עושיה מקשה אחת ופנים רבות לה.
אתן לך כדוגמא את חופי הים. כלום יכולים וחייבים כל האנשים עלי אדמות להנות משהיה בחוף ים?! כלום אין יכול אדם מן הישוב לומר ולחוש באופן טבעי למדי כי נפשו נוקעת משהיה קופצנית ויחפנית בין חול צורב למלח מעיק, תחת שמש צולה ובתוך מי שומן עכורים, במחיצת גדודי אנשים בלתי מוכרים, שגם אינם עטויים בעת ההיא בבגדיהם הכי מכובדים?!
זאת רק דוגמא וללמד על הכלל כולו יצאה.
דע לך ילדי הטוב, יש כאלה ויש כאלה.
ואביך, נמנה עם הכאלה.
ד.
בשעה שחברך ואביו נהנו מסריקת נחלי חול והתפלשות בעפר תחת כיפת השמיים – [אביו נהנה פחות, הרבה פחות. לא רק שהוא אמר לי זאת מפורשות, אלא שהוא זה שביקש ממני שאכתוב לך בתקוה שממכתבי תבוא גם לו הישועה. בסוף הוא נשבר ונכנע, כמו בכל שנה] – נהניתי אני מקריאה חוזרת של היצירה המופלאה 'שימקה', של רבי דוד זריצקי ז"ל, תחת כיפת המזגן ובחסות מגבעת התקרה המוצלת והנעימה. נהניתי והתרגשתי, ואף דמעתי.
בשעה שחברך ואחיו והוריו נאנקו בפקק התנועה ארוך בואכה צומת הדרורים, בדרכם הרגוזה אל הנופש הנכסף, הספקתי לקרוא בניחותא עוד פרק בספר על חסידות. נהניתי מכל רגע, בלי להיכלא בפקק תנועה. בשבילי ובשביל טבעי ואופיי זה חופש ראוי וזהו נופש שאין כמותו.
הרי אתה יודע זאת, ילדי. כל שאני מבקש לומר לך, שאין בכך חריגות. אמנם אנחנו שקטים, אנשי אי-הטיולים, אולם איננו כה מועטים כפי שניתן לחשוב נוכח שצף הכותרות והשיחות. הכרתי יהודים שמחים ומאושרים שבמשך כל שנות חייהם לא יצאו לחופש ולא חשו כל צורך בכך. באמת שלא חשו צורך. טוב היה להם במקומם ועם עצמם.
לא שאזלזל או אבטל, ילדי, את הצורך האנושי הקיים של אנשים לצאת לחופש. יש מהם שנהנים מאוד ומרגישים בחזרתם כבריות חדשות, טעוני כוחות ונטעני אנרגיות. לא אהיה כאותו אב מר ששמעתיו הבוקר אומר לבנו המאוכזב: "כל אלה שנוסעים לטיולים או לנופש, מפצים על החסרים שיש לילדים שלהם כל השנה. הם חושבים שהחופש ייתן פיצוי לילד שהוא לא מרגיש את אבא שלו כל השנה".
גם לא אהיה כאותו איש נרגן שאמר לחברו אמש עם צאת הצום, על מישהו שלישי: "בטח, בטח שהוא נוסע לנופש משפחתי. ברור. לפני החגים הוא יבוא לבקש צדקה מקופת הקהילה, ויבכה שאין לו כסף לעשות את החגים".
לא זאת הגישה הראויה. לא התכוונתי לרגע לפסול את הנוסעים ולהכפיש את הנופשים. רק ביקשתי להסב את תשומת לבך לכך שלא כל הפרצופים שווים ולא כל הדעות. ואתה נקלעת לאבא שאינו טיילן באופיו, אינו נע ונד בטבעו, ואינו מצליח ליהנות מהנדידה הציבורית.
בבקשה תשלים עם המציאות. תשלים עם הנתונים הלא מחמיאים. במקום לנסות לשנות יהודי מבוגר, ובמקום לנסות לעצב אותי מחדש, או לחוש מקופח על מר גורלך, הבה נסכם כי בעזרת ה' כשתעמוד ברשות עצמך, מתוך בריאות ונחת לכל הנוגעים בדבר, תשלים את כל החסר, ואשמח לסייע במימון ובהעברת דמי פיצוי…
או אז, תדאה על כנפי נשרים ותשעט על עורקי גשרים, מגבול לגבול, מגבעה להר, מנחל למצפה, מדרום לצפון, מנגב לגליל, מוואדי קוצני לשפך מים מרענן, ותפצה את עצמך בסדרה מוסדרת של טיולי פיצוי על כל שנחסך ממך בשנות ילדותך העשוקה.
ובינתיים, ברגעי משבר, כשחבריך ישתפכו בחוויות מהטיול (שהרי אין הטיול מושלם ואין החוויה מושלמת בלי לחזור ולנקר את עיני מי שלא נלקח לטיול), הרם עיניך לבל יתנקרו חלילה, ושא פניך האופטימיים אל האופק הרחוק, אל העתיד המושלם, העתיד הטיולי.
אל תבוש עם ההווה ואל תיכלם בלקות אביך ובמוגבלות הטיולית שלו, כי עוד יבואו ימים שבהם תכיר את מפת הארץ לאורכה ולרוחבה, לגובהה וליופיה.
או שלא.
או שתרים טלפון בבין הזמנים ותבקש לשאול ממני את 'שימקה' ואת 'גשר צר' ואת 'החסידות'.
למורת רוחו של ילדך.
(הרהור חוזר – 'המודיע')
1/284