לפתע שוב החל הרעש המטריד מעליית הגג, הזמזום המעצבן שמזה תקופה ארוכה מורט את עצביו של בעל-הבית שוחר השקט והסדר. הפעם פקעה סבלנותו – הוא קם מכסאו, ונטל מטאטא זרדים ענק שעמד בפינת החדר…

שמו של החכם צבי, רבי צבי הירש בן יעקב אשכנזי זצ"ל, נפוץ בכל קהילות ישראל.

הוא נולד במורביה [חבל ארץ שהשתייך בתקופה ההיא למדינת צ'כוסלובקיה] לפני כשלש מאות וחמישים שנה ונפטר בללוב, גליציה, בגיל חמישים ושמונה. במהלך חייו הקצרים הספיק החכם צבי לשמש בקודש כרב בגרמניה, אמשטרדם, לונדון ופולין, וכן בקהילות ספרדיות, שם אף זכה לתואר הספרדי "חכם" שדבק בו.

מתוך תשובותיו הרבות עולים מאורעות חייו ונדודיו הסוערים, ובכללם פרשת שבתאי צבי באמשטרדם. בצעירותו למד החכם צבי במורביה, ובגיל 16 נשלח לשאלוניקי כדי לרכוש שם גם את דרך הלימוד הספרדית.

סיפורה המפורסם של משפחת רוטשילד העשירה כרוך אף הוא בתולדות חייו, אולם לא רבים יודעים את הדברים שהתרחשו מאחורי הקלעים של אותו מאורע.

*

אדם צנוע ופשוט היה ר' שמעון אנשיל רוטשילד. עם בוקר היה משכים קום לתפילת שחרית, ולאחר שסייע לרעייתו לשלח את זאטוטיהם אל המלמד, היה חובש את מגבעתו ושם את פעמיו לעבר חנותו.

חדרון צר וארוך בקצה השוק, הקנה לר' שמעון את תארו כבעל חנות. בלילה היה החדר הקטן משמש כמחסן לסחורתו ועם בוקר היה ר' שמעון מוציא את ארגזיו ופורס את מרכולתו על ארגזי עץ ישנים. מעולם לא תפס לקוח את ר' שמעון באי ידיעה מהמתרחש באחד מעשרות ארגזיו הקטנים. לכל אחד מהם היה תפקיד, ודומה היה שהפריטים השונים שאופסנו במרכולתו ידעו להגיע בכוחות עצמם אל מקומם המדוייק. לעת ערב, משהחלה השמש לאסוף את קרניה, היה אורז בקפידה את ארגזיו האהובים וביד רחימאית מניח ארגז אחר ארגז על מקומו עד שנתמלא חללה של חנותו. משסיים את מלאכתו היה פונה לעבר בית המדרש, לא לפני שבדק בפעם המי יודע כמה, אם אמנם נעל את שער חנותו.

בעל אופי שכזה היה ר' שמעון משחר נעוריו, וכבר עשרות שנים היה רגיל לכך שלכל דבר יש זמן ועת, ולכל חפץ יש מקום.

ויהי היום, ר' שמעון אנשיל נטל את ידיו והיסב עם משפחתו לארוחת ערב. ילדיו תפסו חרישית את מקומם ליד השולחן, בעוד עקרת הבית מניחה לכל אחד את מנתו. המסובים החלו באכילתם, אך מישהו אחד לא היה רגוע… היה זה בעל הבית, שעיניו כמעט יצאו מחוריהן. רק במאמצים כבירים הצליח ר' שמעון שלא לומר דבר בפני ילדיו הרכים, אך רעייתו שידעה את נפש בעלה, הבינה לרוחו.

ר' שמעון הביט לעבר הכסא המיותם שניצב לידו, רעייתו החרתה החזיקה אחריו ושניהם ישבו ובהו בכסא הריק ובמנה שנותרה בצלחת שהונחה על השולחן – הצלחת המיועדת לאורח המתאכסן בעליית הגג שבביתם, ששוב נעדר מארוחת הערב, בלי להתחשב בסדריו הקבועים והמקובעים של בית מארחיו.

הילדים שחשו במתח הגואה, סיימו במהירות את ארוחתם ונעלמו במהירות מן החדר, כשהם מותירים את הוריהם אובדי עצות.

ואז לפתע, שוב החל הרעש המטריד מעליית הגג, הרעש שמזמזם כבר תקופה ארוכה בחלל ביתם ואינו נותן מנוח לנפשם השלווה… מה לא עשו כדי לפתור את הבעיה? מבטים, רמזים דקים, רמזים עבים יותר, והבחור בשלו. מרעיש מלמעלה.

אבל היום, עצביו של ר' שמעון אנשיל כבר לא עמדו לו. סבלנותו פקעה. לכל דבר יש סוף! הוא קם מכסאו, ונטל בידיו מטאטא זרדים ענק שעמד בפינת החדר…

רעייתו התחננה על נפשה: "שמעון, עצור! למה לנו ללכת בדרך שכזו? אולי תעבור תקופה נוספת והאורח יידע עד כמה הדברים האלה מציקים לך וטורדים אותך משלוותך".

הוא שמע את דבריה תוך שהוא משעין את סנטרו על המקל המחוספס של המטאטא, וכמעט שנענה לה.

אך לאחר דקה הבינה גם היא, שבעלה היקר, שעצביו הלכו והתרופפו מהרעש שהמשיך לבקוע מעליית הגג, אינו מסוגל לחשות בעת שכזו. "כלו כל הקיצין", אמר לעקרת ביתו הנבוכה, ולעיניה המשתאות תפס את המטאטא וחבט קלות בתקרת הבית…

*

למעלה, בעליית הגג, ישב האורח, הלא הוא רבינו ה'חכם צבי', ותפס את ראשו בידיו. הסומק שהחל לעלות בלחייו, התפשט במהירות ופניו אדמו כסלק. הצצה חטופה בשעון האורלוגין הבהירה לו שזה מכבר חלף זמנה של ארוחת הערב, והוא לא ידע את נפשו.

תקופה לא קצרה כבר מתגורר הוא בביתם של בני הזוג המסודרים הללו, שהחליטו להעניק מהונם ואונם לבן תורה. בכל יום ויום, באותה שעה, היתה עקרת הבית מכינה עבורו את מנת הבוקר שהמתינה לו לקראת צאתו ללימודיו, ואף עליית גג הקצו עבורו, שם יוכל להתרכז ולהתעמק בספריו, שהרי כבר הבחינו שנכונו לו גדולות – "ולא יתכן", אמר ר' שמעון לאשתו, "שעוד יתבעו אותנו בשמים – מדוע לא התאמצתם בכל כחכם להעניק לתלמיד חכם שכזה פינה משלו שיוכל להגות בה בלא מפריע?".

אבל הרעש, הרעש היה בלתי נסבל. הוא כבר רמז כל כך הרבה פעמים לאורחו השקדן שלא ירים את קולו יתר על המידה. לא פעם, בעת שהקולות שבקעו מעל ראשו נמשכו זמן ממושך, היה ר' שמעון מתנה את מר גורלו בפני רעייתו ומתנחם בכך שהוא סובל פחות מטיטוס… שכן הוא יכול לצאת את הבית ולתת מרגוע לראשו, ואילו יתושו של טיטוס הלך עימו לכל מקום…

והיה דבר-מה נוסף שהטריף את נפשו שוחרת הסדר והדיוק של ר' שמעון: ארוחת הערב!

הוא קנה במיוחד שעון גדול המשמיע קולות וברקים בכל שעה עגולה, הציבו חגיגית בעליית הגג, כדי שהבחור שיושב שם למעלה יגיע בזמן לארוחת הערב, אבל כלום לא עזר. הלה שקוע בתלמודו, וכאשר סברות ופירכות ותילי תילים של רעיונות חלפו במוחו הסוער, שכח הוא מכל עולמו, וצלילי השעון הניצב מולו במרחק נגיעה, נדמו עליו כרעש רחוק ועמום הבוקע מפעמון קטן התלוי על צווארה של כבשה הרועה הרחק אי שם באחו.

החכם צבי סגר עתה במהירות את ספריו ופתח את דלת עליית הגג. חכמתו הרבה עמדה לו להרגיע במהירות את בעל הבית שהספיק לסנן כמה מילות זעם ושב לסיים את מנתו.

*

עם בוקר נשמעו דפיקות על דלת הבית. על המפתן ניצבה משלחת מכובדת, ובידיה מכתב רבנות המזמין את ה'חכם צבי' לכהן אחר כבוד בעירם. ה'חכם צבי' נעתר לבקשתם, ובטרם יצא את בית מארחיו נפנה אל בעל הבית וברכו בחום: "יתן ה' ובזכות המצווה הגדולה של הכנסת אורחים שזכית לקיימה ואפשרת לי להגות בתורה, תזכה אתה ודורותיך אחריך לעשירות מופלגת".

לאחר מכן הנמיך את קולו ובפנים מרצינות אמר למארחו ההמום:

"דע יקירי, כי רציתי לברכך גם בדורות ישרים מופלגים בתורה, ואתמול ביקשו משמים לנסותך אם אמנם ראוי אתה לכך. אך לצערי הרב, יקירי", אמר הרב כשקולו נסדק, "ברגע אחד, הפסדת הכל".

רגע אחד של התגברות על המידות…