דמות הזקן עם הבשמים העולה בעיני רוחי היא של אחד הזקנים בבית הכנסת 'מוסאיוף' בירושלים…

מאת: אריה ארליך

כבר לפני שלושה חודשים הוא חייג אליי, ונימה עצומה של חשיבות נמזגה בקולו. בשורה גדולה בפיו. "סידרתי לך", ירה בטון שמזכיר את הגברת ממפעל הפיס, "כרטיס וי-איי-פי למירון בל"ג בעומר!" באותה שעה נעשה בשרי חידודין חידודין. כרטיס וי-איי-פי, של אנשים חשובים מאד, נפל בחלקי. אישור נפלא למה שחשדתי בעצמי זה מכבר: אני איש חשוב. הרי מה ממלא אותך בהערכה עצמית מזן אל זן יותר מאשר גושפנקה רשמית מטעם מנהליהם של הארגונים במירון על היותך איש חשוב הזכאי לשאת כרטיס שמאשש את דמיונותיך העצמיות העצומות. חשתי כאחד הגדולים אשר בארץ.

"אשרי חלקי" אמרתי לו, עצור נשימה כולי, אסיר תודה עד עצם הנשמה, מנסה להעמיד פנים של מי שמרוגש בכל נימי נפשו. הן לאו מילתא זוטרתא היא, להיות איש חשוב. "מעתה אוכל לומר לכולם שיש את החיים שלי לפני כרטיס הוי-איי-פי למירון, ויש את החיים שלי אחרי. איפה אוספים את הכרטיס? אני מתניע עכשיו!" הלה, כמה לא מפתיע, לא חשד לרגע שאני חומד לצון.

בטרם תתמלאו קנאה גדולה, אבהיר בפניכם. כי אין מדובר בעסקי חשיבע'ס אמיתיים, אלא בתעלול יחסי ציבור גרידא של עוד אחד מהארגונים המתפרנסים על ההר, שהרי כידוע – כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. ואין לך שעת הדחק גדולה יותר מיהודי הצריך להשיא את צאצאיו ורבי שמעון מסדר פרנסה  לו ולבניו ולאנשי שלומו עד סוף כל הדורות. אשרינו שזכינו. מדובר, אם כן, בכרטיס מצ'וקמק לארוחת שניצל עם פתיתים שנטחנו אחרי הפסח, אשר יוגשו בצלחת חד פעמית מקל קר, פריבילגיה של אנשים חשובים, במקום בצלחת חד-פעמית מפלסטיק, אותה יקבלו אנשים פשוטים.

שיחת טלפון זו, כמו תעשיית האחמי"ם המתגלגלת מפסגת ציון הרשב"י ועד למורדות הרי הגליל, גרמה לי להעביר את הימים שלפני ל"ג בעומר במחשבות על הכבוד המדומה שבריות כמו חשובות רוחשות לעצמן, בחושבן שיש מי שמעריך אנשים על פי מידת קשריהם ויכולתם להשיג כרטיס אח"מים ל'דרך בורמה', ושאר תעתועי דמיון שנותרים בנחלת החשובים בעיני עצמם בלבד. תעתועים שלעולם אינם גולשים אל תודעת העם שבשדות – החשוב באמת, גם אם אינו מצויד בכרטיסים מדומיינים ושאר דברי הבאי ומדוחי כבוד.

עודי עומד בימי ספירת הוד ומהרהר על עליבותה של תעשיית האח"מים המזינה את עצמה וניזונית מעצמה – ולנגד עיניי עולה תיאורם של חז"ל על רבי שמעון ובנו שיצאו מהמערה בפקיעין לאחר י"ג שנות הסתתרות. בדרכם פגשו יהודי זקן, עם שתי אגודות הדסים בידו, לכבוד שבת קודש. "אה", התמוגגו התנא האלוקי ובנו, "מי כעמך ישראל". בכך, בזכותו של הזקן עם הבשמים, פטרו רבי שמעון ורבי אלעזר את העולם כולו מן הדין.

אני מנסה לדמיין את היהודי הזקן הזה בעיני רוחי, והדמות האוטנטית ביותר שעולה בעיניי, הקרובה באורח נאמן אל התיאור התלמודי המזוקק, הוא של אחד הזקנים שיושבים בימינו בפתחו של בית הכנסת 'מוסאיוף' בירושלים. כוס תה בידו האחת, אגודת עלי נענע בידו האחרת. הוא הקדים לסגור את חנותו, ועתה הוא כאן, קורא 'שיר השירים' 'ופתח אליהו', ואגב כך מכבד את הנכנסים בברכת 'בורא עשבי בשמים', ובכוס תה חם, היישר מהתרמוס.

הוא אינו עטוף בבגדי שיראין. לא יודע עניבה מהי. הכובע שלו, אם יש לו כזה, הוא צר תיתורה ישן ומיושן. ברשימת אנשי הקשר בטלפון העתיק שלו יש לו את רעייתו תמימת הדרך ואת ילדיו בלבד. אין לו 'קשרים'. הוא אפילו לא נודע כתלמיד חכם גדול. גדודי שמשים אינם מזדנבים בעקבותיו, ודיווחי "תחת אבטחה חסרת תקדים ביקר אח"מ פלוני בבירה פלמונית לאחר שנענה להפצרותיהם ותחנוניהם של אנשי המקום" –  אינם נכרכים בשמו. מה כן? הוא יהודי טוב, יהודי פשוט. יודע לומר 'פתח אליהו' ולקרוא 'שיר השירים' בערבות ומתיקות. והוא מכבד את השבת ככל יכולתו, על פי השגותיו, כולל שתי אגודות הדסים שהוא מתאמץ להשיג בערב שבת. לא אח"מ – אפ"ש: איש פשוט מאד.

דוקא אחד כמותו, לא הגדולים אשר בארץ, לא המקושרים מדרך בורמה – זכה מכל באי עולם להאיר את עיניהם וליבם של רבי שמעון ורבי אלעזר ברגע הכי נשגב בחייהם הנאדרים בקודש, רגע לאחר שיצאו מן המערה מקץ שלוש עשרה שנים של ניתוק מוחלט מן העולם, שלוש עשרה שנים של עיסוק רצוף בכבשונותיו של עולם. איש פשוט מ'מוסאיוף' שמכבד את השבת עם חבילת הדסים. הרי משמים יכולים היו להזמין בפני רבי שמעון את אחד מרעיהם התנאים, מעניקי חמה בקומתם, גדולי עולם ועצומי רוח, אשר היו גורמים להם לזכות את העולם בגודל צדקותם ועוצמת תורתם. אולם לא. העונג העילאי של רשב"י ורבי אלעזר היה דווקא ממראהו של היהודי הפשוט. היהודי התמים עם חבילת הבשמים.

אני ממשיך להפליג בדמיוני, ונזכר בסיפורי הזוהר הקדוש על האור הרוחני הגדול ששרה במחיצת רבי שמעון וחברות האידרא קדישא בעת שרבי שמעון פתח את פיו והשמיע סודות שלא שמעתם אוזן מעולם. אני לומד על האש הקדושה שליהטה סביבות מיטתו של רבי שמעון בשעה שיצא מן העולם ופיו לא פסק מלרחש את סודותיה של תורה. הכל טהור כל כך, רוחני כל כך, רחוק מרחק שנות אור מהבלי העולם והנחותיו המדומות. מה לזה ולתעשיית האח"מים מדומייני הכבוד. מה לזה ולעסקי בורמה ולכרטיסי וי-איי-פי. מה זה ולתיאורי האבטחה הכבדה שליוותה את האישיות האח"מית בדרכה ההרה, מלווה גדודי עוזרים שדוחקים את פשוטי העם הצידה.

רבי שמעון, התנא האלוקי שדרש כל תעלומות וידע כל הנסתרות – היה הרב'ה של האנשים הפשוטים. הרבי של הזוג עמוס התלאות שלאחר עשר שנות נישואין אשר בהן לא זכו בפרי בטן, הגיעו לרשב"י כדי שיסדר להם גט, ורבי שמעון אמר להם שיתגרשו מתוך סעודה כפי שנישאו מתוך סעודה, ולאחר מכן הומשכה להם ישועה והם נושעו בפרי בטן. הזוג האומלל הזה, בוודאי לא היה מקושר. רשב"י שטרח לרכון ארצה בשבילי העיר טבריה, כשהוא מחפש ותר אחר שרידי קברים כדי לטהר את העיר עבור כהנים, לבל ייאלצו להקיף את העיר סחור סחור. רשב"י שהיה אומר 'יכולני לפטור את העולם כולו מן הדין' והרי מי זקוק להיפטר מן הדין אם לא פשוטי הפשוטים, שאינם מקשורים ואין ידם משגת, אין להם עורכי דין ואין לפניהם גדודי פרקליטים. הכל ראויים לישועה, אולם יש לי תחושה שרבי שמעון נהנה יותר מהאנשים הפשוטים. אלו שאין להם כרטיס אח"מים. אלו שאינם מתמרפקים.

מה הקדוש ברוך הוא לכל, אף רבי שמעון לכל. ראיתי שאחד מאדמו"רי קרלין אמר על כך" 'לכל' – אפילו לחייבים. כיום, שמא יש לשנות ממטבע הלשון הזה ולומר: 'לכל' – אפילו לחשובים. גם הם ראויים. גם הם, שאת הסיפוק הנפשי שלהם הם מקבלים מהתחושה שהם חשובים יותר מהאחרים, בבחינת 'סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו וכרטיס לבורמה ליכנס בה' – גם הם זוכים לקבל שפע של ישועות וברכות בזכותו של בר יוחאי.

האנשים הפשוטים? הם בוודאי הראשונים בתור.

האנשים הפשוטים הללו, עלו הנה באוטובוס חורקני ומייגע. הם עמדו שעות בפקקים, נאלצו להתמודד עם רטינות הנהג שבדיוק צם את צום הרמדאן שלו. הם עצרו למנוחה באחד משדות הצפון המהבילים, שם חיכו להם מתנדבים צדיקים עם חלעטלעך מחצור, עם כוסות פטל ועוגיות יבשות. אחר כך עלו שוב לאוטובוס, שהחל לזחול במעלה הרי הגליל.

סוף סוף הם הגיעו, ואז נזרקו באחד מהחניונים המרוחקים. הם מדדים אל ההר עם ילד החלאק'ה העייף והמיוזע שבדיוק אין לו כוח ללכת על רגליו. עלו ההרה במסירות, ניגבו שוב ושוב גלונים של זיעת-מצווה שנצברו על מצחם בחסות טמפרטורות הארבעים מעלות שחזויה השנה. בדרך, הם פגשו יהודים טובים, התחככו עם עם ישראל הפשוט. זה תחב בידיהם כוסות ח"י רוטל, משנהו הבטיח להם ברכה פלוס יין מבורך בבאסטת הישועות. פה שלשלו חתיכת קוגל ושקית שוקו מידיהם של יהודים צדיקים. המשיכו במעלה דרך המהדרין, והנה פגשו יהודי שלא ראו זה עידן ועידנים. שלום עליכם, אמרו האחד לרעהו, החליפו חוויות, ואיחלו זה לזה במאור פנים שיזכו לפעול את כל הטובות והישועות בזכותא דבר יוחאי.

בבואם אל חצר המערה, נדחקו אל אחד ממעגלי הרוקדים, תוך שהם מחלקים מטבעות של חצי שקל ליהודים שפושטים את ידם ומזכים את המתפללים במצות צדקה בחצרו של רשב"י. זה צריך להשיא את ילדיו וזה טרוד בעסקי רפואה. כאן אצל רשב"י, זוכים לתמוך בהכנסת כלה וביקור חולים והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם.

עמוסה חצרו של רשב"י, עמוסה עד להתפקע, התזמורת העייפה מרעימה בקולה, הקלרינטים ממיסים להם את הלבבות, והבעל מנגן הצרוד מירושלים מקפיץ את ההמון בשירת 'אשריכם, אשריכם אשריכם ישראל'. הם מקפצים בעוז, מזמרים בתעצומות, נדחקים במהירות ממעגל למעגל, מדבוקה אנושית אחת לזו שצמודה אליה מתחככת בה, שהרי בחצר הרשב"י אין מקום לתחוב סיכה אבל יש מקום לכל יהודי.

דמעות נקוות בעיניהם. החום האנושי והאור הרוחני ממיסים את הנשמה. זיעה מלוחה ניגרת אל העין וצורבת בו. איזו זכות, יחשבו לעצמם, להיות כן ביום הזה, יום החתונה של רשב"י. איזה התעלות. איזו היטהרות. הכובע מאיים לנפול ארצה בפעם השביעית. שלושה כפתורים נעקרו כבר מהחליפה והרביעי תלוי על בלימה. המשקפיים התעקמו. הנעליים בוציות מזיעת הציבור – אבל הנפש, הוי הנפש. כל כך מרוממת היא. כל כך מרוצה. כל כך שמחה. כמו לטבול בנהר דינור ולצאת זך ומזוכך מלגו ומלבר.

ואז במעיין סוחף אנושי אדיר, הם מוצאים עצמם בפנים המערה. התזמורת לא נשמעת עוד. עתה נשמעים קולות זעקה ותפילה. יום כיפור שבא לאחר שמחת תורה. בין קריאת 'הצולה' היסטרית למשנה, הם חוטפים עוד פרק תהילים. עוד תחינה זכה ממעמקי לב ונפש לרפואתו של החבר המתמודד עם המחלה הנוראה, לרפואתה של הסבתא שזקוקה לישועה, לישועתו של האח או בן הדוד שכבר שנים מחכה לזיווגו, ואוי כמה שהוא סובל. כמה רחמנות. התחושה נפלאה. השמים פתוחים. עת רצון שמשלב עולם ושנה ונפש. רבי שמעון עומד על קברו הקדוש ביום שמחתו ומחלק ישועות בשפע. מילא יפתח את הלב ואת הידיים ויחטוף מלוא החופן.

הדוחק נורא. יד אחת מונפת אל על מחוסר מקום, רגל אחת מתוחה לאחור מגדול הצפיפות. הבטן מכווצת מדוחק, אבל הנשמה מתחברת לעצם מקורה. כדאי הוא רבי שמעון. אשרינו. מה טוב חלקנו.

תורתו מגן לנו. היא מאירת עינינו. ימליץ טוב בעדנו.

(משפחה)