הגדה של פסח
מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר נאמרה בתורה בפרשה בא: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים". מכאן אמרו מאורי הדורות, שהבטיחנו השי"ת שבליל פסח הוא זמן מסוגל להחדרת האמונה, להורות שיש אלוק קדמון שהוא הפועל כל הנמצאות, והשגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם, ובידו לשנותם אל כל מה שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו ועשה לנו אותו מחודשים גדולים ועצומים, ואז כאשר תשיב לבנך תשובה זו ותגיד לפניו כל הסיפור הלז, אז בוודאי ייכנסו דברי האב באזני הבן ויאמין בהם, ותתקיים בידו האמונה בידיעת השם יתברך(1)
מצוה להאריך בסיפור יציאת מצרים, אלא שאין להאריך הרבה בהגדה וסיפור יציאת מצרים לפני הסעודה, כדי שהילדים הקטנים יישארו ערים גם בהמשך קיום מצוות הלילה.
איתא בזוהר הקדוש: כל המספר ביציאת מצרים, ושמח בסיפור זה, מזומן הוא לשמוח עם השכינה בעולם הבא, שהקב"ה אוסף כל הפמליא של מעלה ואומר להם לכו ושמעו סיפור השבח שלי שמספרים בני ושמחים בגאולתי, ובכן מתאספים כולם ובאים לשמוע סיפור השבח שמשבחים ישראל להקב"ה על כל הניסים שעשה להם (זוהר פרשת בא דף מ).
סדר אמירת ההגדה
נוסח ההגדה תוקן בעיקרו על ידי אנשי כנסת הגדולה שתיקנו את סדר הברכות והתפילות.
החלק העיקרי של ההגדה מקורו בפרק ערבי פסחים(2), ובמשך הדורות נוספו על ההגדה פסקאות שונות.
הנוסח המקובל כיום ברוב תפוצות ישראל, הוא הנוסח של רב עמרם גאון, שנתקבל בבית מדרשו של רש"י והובא במחזור ויטרי.
הפיוטים שבסוף ההגדה נוספו בתקופות מאוחרות יותר.
את ההגדה אין לומר בהסיבה, רק באימה וביראה(3). ויאמרה בקול, בהתפעלות, בשמחה ובחדוה(4).
הא לחמא – לפני אמירת ההגדה מגלים את המצות ומגביהים את הקערה. מנהגים שונים נפוצות בקהילות ישראל בהגבהת הקערה, ואיש איש ינהג כמנהג אבותיו(5). באמירת 'הא לחמא עניא' מזמינים את כל החפץ לבוא ולהשתתף בעריכת הסדר.
סילוק הקערה – יש המסלקים את הקערה לפני שמוזגים כוס שנייה ואמירת מה נשתנה, ויש שאינם מסלקים רק מכסים את המצות(6).
כוס שני – אחר אמירת 'הא לחמא עניא' מוזגים כוס שני, כדי שהתינוקות יבחינו בשינוי וישאלו למה שותים כוס שני לפני הסעודה(7).
מה נשתנה – מצות סיפור יציאת מצרים צריכה שתהיה בדרך שאלה ותשובה, כמו שנאמר(8):: "כי ישאלך בנך מחר לאמר… ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים וגו'", ונכפל בשאלת החכם(9): "כי ישאלך בנך מחר לאמר וגו'"(10).
הבן שואל את אביו: 'מה נשתנה', ואם אין לו בן – בתו שואלתו(11), ואם לאו – אשתו שואלתו. ואם אין לו מי שישאל – שואל לעצמו, ואפילו תלמידי חכמים שואלים אחד לחברו 'מה נשתנה'(12).
מעיקר הדין, די בכך שאחד הבנים שואל מה נשתנה(13), וכן נהגו במקצת קהילות(14). אולם ברוב תפוצות ישראל נהגו שכל הבנים שואלים, ויש נוהגים שגם הנכדים שואלים(15). בסדר השואלים גם קיימים מנהגים שונים, אם מתחילים בקטן או בגדול(16).
יש שנהגו להקדים לפני שאלת מה נשתנה: 'טאטע לעבין, איך וועל דיר פרעגען די פיער קושיות', ואח"כ חוזר ומתרגם כל קושיא בפני עצמה בשפה המדוברת(17).
יש נוהגים שלאחר שסיימו בני הבית לשאול, חוזר עורך הסדר לומר 'מה נשתנה'(18).
עבדים היינו – מחזירים את הקערה או מגלים את המצות (להראות את ה'לחם עוני – לחם שעונים עליו דברים הרבה'), ומתחילים באמירת 'עבדים היינו', שהיא תשובה על שאלת הבנים, ככתוב: 'והיה כי ישאלך בנך… ואמרת אליו בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים'.
כשאומרים: 'והיא שעמדה לאבותינו', נוטלים ביד את הכוס ומכסים את המצות, עד שמסיימים – 'מצילנו מידם', ואז מניחים את הכוס, וחוזרים ומגלים את המצות עד אמירת: 'לפיכך אנחנו חייבים'.
שפיכת טיפות יין – נוהגים להטיף מעט יין מן הכוס, בעת אמירת – 'דם ואש ותמרות עשן', וכן כשמזכירים כל אחת מעשר המכות, וכן בסימני המכות של רבי יהודה – 'דצ"ך עד"ש באח"ב', ובסך הכל ט"ז פעמים.
נוהגים לשפוך את היין באצבע, זכר למה שנאמר(19): "אצבע אלוקים היא"(20). וע"פ האר"י ז"ל לא ישפוך עם האצבע מהכוס, אלא יטה מעט את הכוס כדי לשפוך את היין(21).
כוס מלא – לאחר השפיכה ראוי להוסיף יין ולמלאותו, כדי לברך ברכת 'אשר גאלנו' על כוס מלא, ככל כוס של חובה(22). ויש נוהגים לשפוך את כל היין שבכוס, לשטוף את הכוס ולחזור ולמלאותה שנית(23).
יין של שביעית – יש להיזהר שלא לשפוך יין של שביעית, בעת אמירת 'דם ואש' ועשר המכות, לפי שאסור להפסיד פירות שביעית. על-כן, ראוי שלא לקחת יין של שביעית לכוס שני מארבעת הכוסות.
פסח מצה ומרור – ידיעת הטעמים לאכילת פסח מצה ומרור בליל הסדר, מהווים חלק בלתי נפרד ממצות סיפור יציאת מצרים, על כן אמרו חז"ל: 'כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו'.
לכן ראוי להקפיד במיוחד על אמירת הפיסקה המתחלת ומבארת את מצוות הלילה: 'רבן גמליאל היה אומר' עד סיום ההסבר על אכילת המרור: 'את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך'. ראוי גם לבאר לנשים ולבני ביתו בלשון המובנת להם, כדי שידעו טעם מצוות אלו, (כפירוש הרשב"ם: 'כל שלא אמר – שלא פירש טעמו')(24).
על-כן, אם אירע שהוצרכו לצאת באמצע אמירת ההגדה, צריכים להיכנס בעת אמירת פיסקה זו עד לאחר ברכת אשר גאלנו ושתיית כוס שני.
פסח מצה ומרור – כשאומר 'מצה זו' מגביה את המצה הפרוסה ומראה אותה למסובים, כדי לחבב עליהם המצוה. וכשאומר 'מרור זה' מגביה את המרור ומראהו למסובים. (אבל כשאומר 'פסח זה' אין להגביה את הזרוע, שהוא זכר לקרבן פסח, כדי שלא יראה כאילו מקדישו לקרבן פסח(25).) ויש שאינם מגביהים המצה והמרור, אלא נוגעים בהם בלבד(26).
לפיכך אנחנו חייבים – קודם אמירת פיסקה זו, מכסים את המצות ונוטלים את הכוס ביד, לפי שבאים לפתוח בשיר והלל, ואין אומרים שירה אלא על היין. (אם לא מילא את הכוס לאחר שפיכת היין בעשר מכות, ימלאנו עכשיו, כדי לומר את הברכה על כוס מלא,) ומחזיקים את הכוס עד שחותמים 'גאל ישראל'. ויש שמניחים את הכוס מידיהם בעת אמירת 'הלל', ועם סיום פרקי ההלל חוזרים ומגביהים אותו כדי לברך את הברכה על הכוס(27).
סיום הפיסקה: 'ונֶאֱמַר לפניו שירה חדשה' מכוונת אל גאולת מצרים, על-כן צריך לאומרו בסגול – בלשון עבר, ולא בלשון עתיד, כי אז יהיה פירושו על הגאולה העתידה(28).
הלל שלפני הסעודה – מקור אמירת 'הלל' בלילה זה הוא על פי הנאמר בספר ישעיה (ל, כט): "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". וביאר רש"י במסכת פסחים: 'השיר יהיה לכם' ¬– בעת שתיגאלו מן הגלות, 'כליל התקדש חג' – כמו שאתם נוהגים לשורר בליל התקדש החג, ואין לך ליל חג להטעין שירה על אכילתו, חוץ מלילי פסחים(29).
חכמים קבעו לחלק את ההלל, כלומר את שני הפרקים הראשונים אומרים בסוף 'מגיד' על הכוס השני, ומשם והלאה (- "לא לנו ה'"…) אומרים על הכוס הרביעי. וכך שנינו במשנה: 'עד היכן הוא אומר: בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה, ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים'(30).
הטעם לחלוקת ההלל: שני הפרקים הראשונים, שבהם מודים אנו על גאולת מצרים, קבעו לומר ב'מגיד', שבו מספרים על יציאת מצרים. ואילו חצי ההלל האחרון מדבר על שאר הגאולות כולל הגאולה העתידה, לפיכך קבעוהו לומר אחר הסעודה.
ברכת הגאולה – חכמים קבעו לחתום את אמירת ההגדה בברכת הגאולה, כלשונם במשנה: 'וחותם בגאולה'. חלק מנוסח הברכה (כמו עוד חלקים מנוסח ההגדה), מפורש בדברי התנאים במשנה: רבי טרפון אומר – 'אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים' … רבי עקיבא אומר – 'כן ה' אלקינו ואלקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים – ברוך אתה ה' גאל ישראל'.
באמירת: ונאכל שם 'מן הזבחים ומן הפסחים', אנו מכוונים שנזכה במהרה לבנין בית המקדש שאז נוכל לקיים בו את המצוות המיוחדות הקשורות ללילה זה, דהיינו הקרבת קרבן הפסח ואכילתו, וכן הקרבת קרבן 'חגיגת ארבעה עשר' שהיה נאכל קודם לאכילת הפסח, כדי שהפסח יהא נאכל על השובע.
בסיום הברכה, שותים כוס שני, ומברכים בורא פרי הגפן (ויכוון לפטור גם את היין שישתה בתוך הסעודה). יש לכוון לקיים מצות כוס שני מד' כוסות, ויש נוהגים לומר: הריני מוכן, לשם יחוד, ושותים את הכוס בהסיבה.
בני ספרד אינם מברכים על כוס זה, ולדעתם כבר נפטרו בברכת בורא פרי הגפן שברכו בקידוש.
רחצה – מוציא מצה
אף שכבר נטלו ידיים בטיבול ראשון (ורחץ) חוזרים ונוטלים קודם הסעודה בברכה(31). בהרבה מקומות נוהג אחד המסובים לנטול את ידיו של בעל הבית, לפי שזו דרך שררה וחירות(32).
כדי לצאת מספק ברכה, ראוי ליגע במקומות המכוסים, כדי שיוכל לברך על נטילת ידים(33).
קודם האכילה יכוון לקיים מצות עשה של אכילת מצה. וראוי לכוון גם לטעם המצוה, היינו, שנצטווינו לאכול מצה 'על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שגאלם ה' ממצרים'.
בעל הבית לוקח את ג' המצות בידו, העליונה והתחתונה שהן שלימות, כדי לקיים מצות 'לחם משנה', והפרוסה באמצע משום 'לחם עוני', ומברך ברכת 'המוציא'. בסיום הברכה, שומט את המצה התחתונה מידו, ונשארות בידו המצה העליונה והפרוסה, ומברך: 'אשר קדשנו במצותיו וציונו על אכילת מצה'(34).
בברכת על אכילת מצה יש לכוון לפטור גם את אכילת המצה של 'כורך' ושל 'אפיקומן', לכן אין להפסיק בדיבור שאינו מצרכי הסעודה עד שיסיים את אכילת 'הכורך'(35). (השל"ה הק' החמיר שלא להפסיק בשיחה עד לאחר אכילת אפיקומן.)
יש לבצוע שני זיתים ביחד, כזית מן המצה העליונה [משום המוציא] וכזית מן המצה האמצעית החצויה [משום לחם עוני – שהיא לשם 'אכילת מצה'], ויאכלם יחד בהסבה(36).
יש לחלק גם לכל אחד מהמסובים כשיעור, ואם המצות שעל הקערה אין מספיקות כדי כזית לכל אחד מבני ביתו, ייתן להם כזית ממצות אחרות שנאפו לשם מצת מצוה, אך יוסיף להם חתיכה מהמצות שעל הקערה, (משום לחם משנה, ומשום לחם 'עוני' – לחם שעונים עליו דברים הרבה)(37).
לכתחילה צריך לאכול את שני ה'כזיתים' בבת אחת, כלומר ללעוס היטב את שניהם כאחת עד שירגיש טעם מצה בפיו, ויבלע בבת אחת כזית לכל הפחות.
מי שאינו יכול לאכלם בבת אחת, יאכל תחילה את ה'כזית' של המוציא (כלומר – מהמצה העליונה), ואח"כ יאכל את ה'כזית' של אכילת מצה. אם אינו יכול לבלוע כזית מצה בבת אחת, יאכלו מעט מעט ובלבד שלא ישהה יותר מזמן של 'אכילת פרס', (והבאנו למעלה שיעורו)(38).
טבילה במלח – נהוג שבליל הפסח אין טובלים את המצה במלח. ויש נוהגים כן לטבול במלח, וכן מנהג הספרדים, לטבול את המצה במלח(39).
מרור
המשנה מציינת חמשה מינים, שאפשר לצאת בהם ידי מצות אכילת מרור: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא ומרור.
החזרת המוזכרת לראשונה במשנה היא הנקראת בימינו חסה, תמכא היא הנקראת חזרת (חריין). עיקר מצות מרור בחזרת – (חסה), לפי שמצות מרור נקבעה זכר ל"וימררו את חייהם בעבודה קשה… בפרך". בתחילה שיעבדו אותם בפה רך ובפיוסים, ולבסוף מיררו את חייהם בעבודה קשה, לפיכך יש להדר לאכול את החזרת, שהיא רכה ומתוקה בתחילת גידולה, אבל קשה ומרה בסוף, (שכן קלח החסה מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה), זכר לשעבוד ישראל במצרים. ועוד אמרו: 'חסה' – שחס הקב"ה עלינו וגאלנו(40).
יש נוהגים לקחת למרור תמכא (חריין), אף שהוא שלישי בסדר המשנה. מקור המנהג בחו"ל, שם קשה היה להשיג חסה בימי הפסח(*40). ויש שנהגו לקחת למרור חסה ולכורך תמכא. בקהילות ספרד יש שנהגו לקחת עולשין למצות מרור.
טיבול בחרוסת – את המרור יש לטבול בחרוסת, והוא אחד משני הטיבולים שמצוותן בלילה זה. באופן הטיבול בחרוסת ישנם דעות שונות: האם לטבול את כל המרור בחרוסת, או לטבול מקצתו בלבד. (אמנם לכל הדעות אין להשהות את המרור בתוך החרוסת, כדי שלא יבטל טעם מרירותו, ויש לנער את החרוסת מעליו.)
אכילת המרור וברכתו – נוטלים כזית מרור ומטבילים בחרוסת ומברכים 'ברוך… אשר קדשנו במצותיו וציונו על אכילת מרור'(41). בברכה יש לכוון גם על אכילת המרור שבכורך. את המרור יאכל בלא הסיבה (כיון שהוא זכר לשעבוד ועבדות – ולא זכר לחירות).
בשעת אכילת המרור יש לכוון לקיים מצות אכילת מרור בליל הפסח. וכן ראוי לכוון לטעם המצוה, היינו שנצטווינו לאכול מרור לזכר 'שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים'(42).
יש ללעוס המרור ולבלוע את כל הכזית בבת אחת, ולכל הפחות בכדי אכילת פרס, וכבר נתבארו הדעות בעניין זה בדיני מצה לעיל. (יש שהקלו באכילת מרור בשיעור זמן של חמש דקות, כיון שמרור בזמן הזה – דרבנן). אם בלע את המרור בלא שלעסו עד שירגיש את טעם המרור, לא יצא.
גם הנשים חייבות במצות אכילת מרור, ככל מצוות הלילה(43).
מי שאין לו חסה בדוקה היטב מתולעים, יקח רק את קלח החסה (שאין מצויות בו כ"כ תולעים) שניתן לנקות אותו בקלות, או יקח חריין למרור.
כורך
זכר למקדש כהלל – בזמן שבית המקדש היה קיים, היה הלל הזקן כורך בליל הסדר את קרבן הפסח עם המצה והמרור ואוכלם יחד, לקיים מה שנאמר 'על מצות ומרורים יאכלוהו'(44). על כן נוהגים כיום לכרוך את המצה עם המרור ולאוכלם, זכר למנהגו של הלל בזמן המקדש(45).
נוטל מן המצה התחתונה שיעור 'כזית' לכל אחד מן המסובים, וכורך בה 'כזית' מרור (46), וטובלה בחרוסת(47) (ויש נוהגים שלא לטבול)(48), ואומרים: "זכר למקדש כהלל", ואוכלים בהסבה בבת אחת, ולכל הפחות בתוך כדי שיעור אכילת פרס(49). ויש שנהגו לומר רק לאחר האכילה(50).
שלחן עורך
יערוך אדם את שולחנו ויסעד לבו בשמחה, כיד ה' הטובה עליו, ויכוון לקיים מצות שמחת יום טוב ככתוב: "ושמחת בחגך".
לא ירבה באכילה יותר מדי, כדי שיאכל את האפיקומן לתיאבון, ולא תיחשב אכילת האפיקומן ל'אכילה גסה שאין יוצא בה(51).
אכילת ביצים – בתחילת הסעודה נוהגים לאכול ביצים, לפי שהוא מאכל אבלים, כדי להזכיר שכיום א"א להקריב את קרבן הפסח, לפי שבית המקדש נחרב, (בקביעת החדשים יוצא ליל הסדר באותו יום שחל בו ליל ט' באב)(52). טעם נוסף מובא שהוא זכר לקרבן חגיגה(53).
נוהגים לטבול את הביצים במי מלח. ויש נוהגים שלא לטבול, לפי שאין אוכלים שום טיבול נוסף בלילה מלבד טיבול הכרפס והמרור(54). ראוי שלא למלאות כרסו באכילת ביצים, כדי שלא יבואו לאכול את האפיקומן באכילה גסה(55).
איסור אכילת בשר צלי – נוהגים, שלא לאכול כל בשר צלי בליל הסדר, מחשש שיאמרו, שבשר זה בשר פסח הוא, והאוכלו יהא נראה כאוכל קדשים בחוץ. ויש להחמיר אף בצלי קדר, (היינו בשר שמתבשל בקדרה בלא מים אלא במיץ היוצא ממנו)(56). בשר שהתבשל במרק מותר לאכלו, גם אם נצטמק ולא נשאר בו לחלוחית(57). בשר המתבשל במעט מים מותר באכילה, אף שנקרא בפי העולם 'בשר צלי'(58).
בשר שבישלו ואח"כ צלאו אפילו בצלי קדר, אסור לאכלו מפני מראית העין(59).
בשר שצלאו ואחר-כך בישלו, מותר לאכלו(60) (ויש שהחמירו בזה)(61).
אמנם את הבשר שהונח בקערה זכר לקרבן הפסח, אסור לאכול אפילו אם הוא מבושל ואינו צלוי, ואפשר לאכלו רק למחרת. [גם בליל הסדר השני של גלויות, אסור לאכלו] (62).
כבד – הואיל ואין אפשרות לאכלו ללא צלייה, אסור לאכלו בליל הפסח. ואם בישלו או טיגנו בשמן אחר הצלייה, דינו כבשר שצלאו ואח"כ בישלו המותר לדעת רוב הפוסקים. ואם מרסקו עם ביצה וכדומה לאחר הבישול או הטיגון, יהיה מותר לכו"ע(63).
מותר לשתות יין באמצע הסעודה, ואין בזה חשש של 'מוסיף על ארבע הכוסות'.
צפון
אכילת אפיקומן – בזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל אוכלים את קרבן הפסח בליל הסדר בסוף הסעודה, כדי שיהא נאכל על השובע.
בימינו שאין לנו קרבן פסח, חייב כל אדם בסיום הסעודה לאכול 'כזית' אחד ממצת האפיקומן (שבצעו אותה ב'יחץ'), זכר לקרבן הפסח שהיה נאכל בזמן בית המקדש.
שיעורו – לכתחילה ראוי לאכול שני 'כזיתים', כזית אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו(64), וצריך לאוכלו בהסבה. אם אין לו שיעור שני כזיתים מהמצה הצפונה, יוסיף ממצה שמורה אחרת, וכן יחלק לבני הבית קצת מהמצה הצפונה והשאר ממצה שמורה אחרת.
את מצת האפיקומן יש לאכול תוך שיעור זמן 'כדי אכילת פרס'. אם קשה לו לאכול שני כזיתים, יאכל לפחות כזית אחד בשיעור זמן 'כדי אכילת פרס'(65).
על השובע – את האפיקומן הנאכל זכר לאכילת קרבן הפסח בזמן המקדש, חייבים לאכול בסוף הסעודה, בדומה לקרבן הפסח שהיה נאכל 'על השובע' בסיום הסעודה.
זמן אכילת האפיקומן – במסכת פסחים(66) נחלקו רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא בדבר זמן אכילת קרבן הפסח. רבי אלעזר בן עזריה סובר, שזמן אכילת הפסח הוא עד חצות, ורבי עקיבא סובר, שזמן אכילתו – כל הלילה.
להלן שם בגמרא: "אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה – לא יצא ידי חובתו". זמן אכילת מצת האפיקומן, זהה אפוא לזמן אכילת הפסח בזמן המקדש.
קודם חצות – בראשונים נחלקו כמי ההלכה. הואיל ואכילת האפיקומן בזמן הזה הוא זכר לקרבן הפסח, על כן נפסק לאכול את האפיקומן כקרבן הפסח – לפני חצות(67).
יש להיזהר אפוא לאכול את האפיקומן קודם חצות הלילה, לפי שהוא זכר לפסח שהיה נאכל קודם חצות. אמנם אם לא הספיק יאכלו אף לאחר חצות.
אם רואה שהוא עלול שלא להספיק לאכול את האפיקומן קודם חצות, יש שהציעו לאכול את האפיקומן מקודם לכן, בתנאי מסויים, כמבואר להלן.
תנאי באכילת האפיקומן – כאמור, יש לאכול את האפיקומן בסוף הסעודה, לפי שאחר אכילתו אסור לאכול כדי שיישאר טעם המצה בפיו. אלא שיש הסבורים שדין זה נאמר רק בזמן שיש מצות אכילת מצה (דהיינו, שעדיין ניתן לקיים אז – מצות אכילת מצה), כלומר לפי רבי אלעזר בן עזריה רק עד חצות (אבל לאחר סיום זמן האכילה, מותר לאכול).
לפי דעה זאת, הציע בעל 'אבני נזר'(68), שמי שהתאחר בעריכת הסדר ומעוניין להאריך בסיפור יציאת מצרים וחושש שאכילת האפיקומן תהיה אחר חצות, שזמן מה לפני חצות יאכל כזית מצה, ויתנה תנאי באכילתו, שאם ההלכה היא כרבי אלעזר בן עזריה, הרי אכילה זו היא לשם אפיקומן, ואם ההלכה כרבי עקיבא, אזי אכילה זו אינה לשם אפיקומן, וימתין עד לאחר חצות, ואז יאכל או ימשיך את סעודתו. אחר כך כשמסיים את הסדר, לאחר חצות, יחזור ויאכל כזית לשם 'אפיקומן'. לפי שאז, גם לרבי אלעזר בן עזריה, שכבר יצא ידי חובת אכילת אפיקומן – אין אכילה זו נחשבת לאכילה לאחר האפיקומן, שהרי לשיטתו, האיסור לאכול אחר האפיקומן הוא רק עד חצות.
אמנם יש אומרים שמחלוקת רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא היא רק מדאורייתא, אך גם רבי עקיבא מודה, שמדרבנן צריך לסיים את קרבן הפסח, וכן את האפיקומן הנאכל זכר לקרבן הפסח עד חצות. לפי זה, האכילה של אחר חצות נחשבת לשיטת רבי עקיבא, כאכילה לאחר אכילת האפיקומן(69).
אחר אכילת האפיקומן – אין לאכול שום דבר כדי שיישאר בפה טעם האפיקומן הנאכל לבסוף. לכתחילה גם נכון להיזהר שלא לשתות שום משקה חוץ ממים(70).
כתבו האחרונים שׁתֵה או מים עם מיץ ממותק דינו כמים(71). אמנם במיץ טבעי ראוי להחמיר(72).
ברך
ברכת המזון – אחר אכילת האפיקומן, מוזגים כוס שלישית, נוטלים מים אחרונים, ומברכים ברכת המזון על הכוס. ונהגו שבעה"ב העורך את הסדר מתכבד בזימון(73). יש לזכור להוסיף יעלה ויבוא'.
נהגו להוסיף 'הרחמן' מיוחד לליל הסדר, בו מבקשים אנו שנזכה במהרה לגאולה הקרובה: "הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב, ליום שכולו ארוך, שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה – ויהי חלקנו עמהם".
לאחר ברכת המזון מברכים 'בורא פרי הגפן' ושותים את הכוס בהסיבה. למנהג הספרדים (שאינם מברכים על כל כוס) יש לכוון בברכה זו לפטור גם את הכוס הרביעית. בין כוס שלישית לכוס רביעית לא ישתה שום דבר חוץ ממים(74).
כוס של אליהו
נוהגים למזוג כוס חמישית לפני אמירת 'שפוך חמתך'(75), הרומז על הלשון החמישי של גאולה הנזכר בתורה 'והבאתי', ומייחדים לכך כוס גדולה ומהודרת, הנקראת 'כוס של אליהו'(76), לרמז שמאמינים אנו שכשם שגאלנו ה' ממצרים כך יגאלנו שוב, וישלח לנו את אליהו הנביא לבשרנו על כך(77). יש נוהגין שכוס זה מוזג בעל הבית בעצמו(78). (יש המקדימים למזגו קודם ברכת המזון(79), ויש הנוהגים למזגו עוד בתחילת הסעודה(80).)
לאחר שמזגו כוס של אליהו אומרים 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך'… ונהגו לפתוח את הדלת קודם אמירת 'שפוך חמתך', כדי לזכור שלילה זה הוא ליל שימורים, ואין אנו מתייראים בו משום דבר. ובזכות אמונה זו נזכה לביאת המשיח, וישפוך הקב"ה חמתו על הגויים(81).
שתיית הכוס של אליהו – יש שנהגו שהכוס של אליהו עומד על השולחן רק בעת אמירת 'שפוך חמתך', ולאחר מכן מחלקים אותו לכוסות של כל המסובים(82). יש שהיו מחזירין אותו לתוך הבקבוק(83). ויש שהידרו לקדש עליו ביום טוב שחרית(84). (אם משאירים את הכוס על השולחן עד הבקר, יש לכסותו.)
הלל
מוזגים כוס רביעית, ואומרים עליו את ה'הלל', דהיינו שמסיימים את פרקי ההלל (מפרק 'לא לנו ה"), שהתחלנו בהם בסוף אמירת ההגדה קודם הסעודה.
נוהגים לקרוא את ה'ההלל' בקול גדול ובנעימה, על פי הכתוב: 'ונרוממה שמו יחדו', שהנעימה מביאה לידי אהבה ודביקות ולרוממות ה', וגם בזמן בית המקדש היה ההלל נקרא בקול גדול בעת אכילת הפסח.
לאחר ברכת ההלל שותים כוס רביעית בהסבה. בקהילות אשכנז מברכים על כוס רביעית 'בורא פרי הגפן', וברוב קהילות הספרדים אין מברכים. צריך לשתות את כל הכוס (ולפחות רביעית), כדי לברך עליה ברכה אחרונה, ויש להזכיר בה: 'ושמחנו ביום חג המצות הזה'. בברכה אחרונה של כוס רביעית פוטרים את כל ארבע הכוסות(85).
נרצה
כל מי שעשה כסדר הזה, נתקבל ברצון לפני ה'.
לאחר שתיית הכוס הרביעי נהגו לומר 'חסל סידור פסח כהלכתו' בנעימה. יש המזמרים אותו בנגינה מיוחדת ומשמחת שיש בה 'לשנה הבאה בירושלים'(87), מתוך בקשת ציפייה לביאת משיח צדקנו ולבנין בית מקדשנו במהרה, שאז נזכה לקיים מצוות קרבן הפסח כהלכתו.
בהרבה קהילות נוהגים לומר פיוטים, בהם מסופר על הנסים שאירעו לאבותינו בלילות פסח, ומוסיפים עליהם פיוטים בשבח הבורא, כגון: אדיר הוא, אחד מי יודע, ופיוט חד גדיא, המרמז על הריגת השטן בגאולה השלימה.
מצות סיפור יציאת מצרים
כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח – מצוה להמשיך ולספר בסיפור יציאת מצרים כל הלילה, כמו שאמרו חז"ל: 'חייב אדם לעסוק בהלכות פסח כל הלילה'(88).
כתב הרמב"ם: וכל מי שיוסיף ויאריך במה שעשה לנו ה', ובמה שעשו לנו המצרים, ובנקמת ה' מהם, ויודה לו יתעלה על כל הטוב שגמלנו, הרי זה משובח, כמו שאמרו: 'וכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'(89).
אמירת שיר השירים – אחר הסעודה יש נוהגים לקרוא מגילת שיר השירים, לפי שמרומז בו עניין יציאת מצרים בפסוק: "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי"(90) .
ליל המשומר – לילה זה נקרא 'לילה המשומר', לפי שמשומר ובא מן המזיקין. [מטעם זה גם נהגו שלא לומר ברכת מעין שבע, כשחל בשבת]. אין אומרים בקריאת שמע שעל המטה, פסוקים הנאמרים לשמירה ולהצלה ממזיקים, לפי שלילה זה – ליל שימורים, הוא משומר ובא מן המזיקים, אלא אומרים פרשת שמע וברכת המפיל(91). (לדעת האר"י אין לומר בליל הפסח ברכת המפיל), ויש הנוהגים לקרוא את כל שלש הפרשיות שבק"ש(92).
—-
1. על פי ספר החינוך מצוה כא ועוד.
2. פסחים קטז – קיח.
3. מ"ב סי' תעג ס"ק עא בשם השל"ה.
4. נטעי גבריאל ח"ב פרק פז אות ד.
5. יש מגביהים הקערה על כל מה שעליה – שו"ת הרש"ל סי' פח, חק יעקב ס"ק לא.
יש מגביהים המצות בלבד – מהרי"ל הל' הגדש"פ בשם מהר"ש.
יש המגביהים רק את המצה הפרוסה – כף החיים סי' תעג אות כו בשם האר"י ז"ל, בן איש חי פרשת צו אות לג, חזון עובדיה, מגיד.
כל המסובים מגביהים יחד את הקערה – חיי אדם כלל קל, הסדר בקצרה אות ז.
אין מגביהים כלל הקערה – ליקוטי טעמים ומנהגים מבית הרב בעל התניא, ויגד משה סימן כב אות ב בשם תפארת איש.
6. בשולחן ערוך סימן תעג סעיף ו כתב שמסלקים את הקערה כאילו כבר אכלו, 'כדי שיראו התינוקות וישאלו', ויאמר להם שאין רשאים לאכול עד שיספר ביציאת מצרים. וכתב המג"א בס"ק כה, שעכשיו לא נהגו להסירו, משום שהתינוקות יודעים שהדברים שהונחו בקערה לא הונחו לצורך אכילתם. והשיג עליו באליה רבה אות ל', שהקערה כוללת גם את המצות, שאותם כן אוכלים בהמשך הסדר, וכן פסק המ"ב בס"ק סו – דלא כהמג"א.
אמנם בשו"ע הרב סעיף לח פסק כהמג"א, שעכשיו אין נוהגים אפילו בעקירת הקערה, לפי שהתינוקות יודעים שעיקר האכילה לא תהיה ממצות אלו שבקערה, ולפיכך לא ישאלו כלום כשיסירם מעל השולחן.
7. שו"ע סי' תעג סעיף ז.
8. שמות יג, יד.
9. דברים ו', כ.
10. בדרך פקודיך, מצוה כא חלק המחשבה אות ג' מבאר הטעם לכך, כי באופן זה של שאלה ותשובה, שהוקשה לו דבר ומיישבים לו אותו, יקבעו יותר הדברים בנפש הבן, מאשר אם יספרו לו מבלי שישאל.
11. קיצור שלחן ערוך סי' קיט, וכן נראה בסדר ההגדה למהרי"ל. ובמכתבי תורה לבעל ה'אמרי אמת' מגור העיר על כך, מנין המקור שבת שואלת.
12. שו"ע סי' תעג סעיף ז.
13. ויגד משה סימן כא ס"ק ט.
14. מנהג סיגעט וסאטמר – הובא בנטעי גבריאל ח"ב פרק פו הערה ח.
15. נטעי גבריאל שם הערה ט – מנהג הרב בעל התניא, ושנהגו כן אצל עוד הרבה חסידים.
16. נטעי גבריאל שם אות ד.
17. ליקוטי מנהגים ליובאוויטש עמ' סו, וכ"ה מנהג בעלזא ועוד.
18. ויגד משה סימן כא אות יד, וכן משמע מלשון הרמב"ם – חת"ס בהגהותיו לשו"ע סימן תעג. וכן נהג הגרשז"א – שלמי מועד עמ' שפג.
19. שמות ח', טו.
20. רמ"א סי' תעג סעיף ז.
21. פרי עץ חיים שער כא פרק ז, שו"ע הרב סי' תעג סעיף נא, שיש נוהגים כן, וכן נהג הגרשז"א – שלמי מועד עמ' שפז.
22. סידור הרב בעל התניא (בשו"ע הרב הוספות עמ' ה), ליקוטי מהרי"ח בשם משנת חסידים.
23. חק יעקב ס"ק לז, הגדת פסח מעובים סי' רסא, חזון עובדיה פסח, מגיד. וכתב החק יעקב, שלא ראה שנוהגין כן ולא הוזכר המנהג בשום פוסק ראשון, ואין לשנות, כי יש בזה הפסד אוכלין, אם לא שהוא אסטניס ביותר.
24. קיצש"ע סי' קיט סעיף ד.
25. שו"ע סי' תעג סעיף ז במ"ב ס"ק עב.
26. מנהגי ליובאוויטש הוספות עמ' סב, ומנהג חסידויות נוספות – נטע גבריאל פרק מז הע' מג.
27. בשו"ע סי' תעג סעיף ז כתב, להגביה את הכוס מ'לפיכך' עד 'גאל ישראל', וכן כתבו עוד: שו"ע הרב סעיף מד; קיצור שו"ע סימן קיט סעיף ד; מהרי"ל סדר ההגדה אות כח; פסח מעובין אות רסה. וב'חזון עובדיה' – פסח, הלל כתב, שטוב לאחוז הכוס בידו, ואם קשה לו יניחנו לפניו.
אבל בערוך השולחן סימן תעג סעיף כג כתב: ואצלנו מניחים הכוס על השולחן כשמגיע להלל, ואח"כ בהברכה נוטלין בידו עד גאל ישראל.
28. שו"ע הרב סי' תעג סעיף מו, מ"ב ס"ק עא.
29. רש"י פסחים דף צה, ב ד"ה השיר יהיה.
30. פסחים פרק י משנה ו.
31. שו"ע סי' תעה סעיף א.
32. ויגד משה סימן טז ס"ק ה.
33. לפי שיש הסוברים שאם ברור לו שבשעת אמירת ההגדה לא הסיח דעתו ולא נגע במקומות המכוסים מועילה לו הנטילה הראשונה ואין צורך לחזור וליטול – ביאור הלכה סי' תעה סעיף א ד"ה יטול.
34. שו"ע סימן תעה סעיף א, שו"ע הרב סעיף ד.
35. טור שו"ע סימן תעה ס"א, מ"ב ס"ק כד.
36. הטעם שצריך לאכול שני כזיתים – לפי ששיעור אכילה לברכת 'על אכילת מצה' – הוא בכזית, שהרי פחות מכזית אינה נחשבת ל'אכילה'. מאידך שיעור אכילה לברכת המוציא, הוא אפילו בכל-שהוא, ואם כן, לכאורה היה די בכך שיאכל כזית ומשהו?
אלא שכיון שנחלקו הפוסקים, יש הסוברים שברכת המוציא היא על המצה השלמה, וברכת על אכילת מצה על הפרוסה, ויש הסוברים להיפך, שברכת המוציא היא על הפרוסה וברכת על אכילת מצה על השלמה, לכן כדי לצאת ידי שתי הדעות, יש לבצוע כזית מכל מצה ולאוכלם ביחד – שו"ע סימן תעה סעיף א', שו"ע הרב סעיף ה, מ"ב ס"ק ט וביאור הלכה ד"ה ויברך.
37. מה שבחז"ל לא הוזכר ענין זה של 'חלוקת המצות', הוא משום שבזמנם היו עושים מצות עבות והיה מספיק לכולם מ'מצות המצוה' – הגדה של פסח מועדים וזמנים, ויגד משה סי' כד אות כח.
בענין חלוקת המצה למסובים רבו הדעות והמנהגים, כדלהלן:
הנוהגים שכל אחד מהמסובים מברך בעצמו ברכת 'המוציא' – מחלק בעל הבית את המצות לפני ברכת 'המוציא', ולאחר הברכה הוא מצרף להם חתיכה מהמצה השלימה כדי לצאת ידי חובת 'לחם משנה', או שיניח לפני כל אחד שני מצות שלימות ויברכו על ה'לחם משנה' בעצמם.
יש שנהגו לחלק למסובים רק לאחר שבעל הבית אכל את ה'כזיתים'. ויש מהם שנוטלים ידיים רק לאחר שבעל הבית מסיים לאכול את ה'כזיתים' – ויגד משה סי' כד אות כח [כי אף באופן זה אפשר לצאת ידי 'לחם משנה' – אשל אברהם בוטשאטש, סי' רעד].
הנוהגים שלא לברך ברכת המוציא בעצמם אלא יוצאים בברכת בעל הבית – יש שנהגו שבעל הבית מחלק אחר הברכה למסובין ורק אח"כ אוכל את המצה. וטעמם, כיון שכולם יצאו מברכתו, כולם חשובים לגבי ההפסק כמותו – כן דייק בשו"ת משנה שכיר ח"ב סי' א מלשון המרדכי, וכך נראה בקיצור שו"ע סי' קיט סעיף ה, ויש שנהגו לחלקם בגמר אכילתו, כפי שהובא לעיל.
38. בשיעורי תורה סי' ג אות טו כתב שיש להקפיד בשיעור זמן של 4 דקות, ויש מחמירים (בשם החזו"א) לכתחילה ב-2 דקות, וכן הוא בתשובות חת"ס חלק ו סימן ט. ובדיעבד יש להקל עד 9 דקות, וכדעת החת"ס שם.
39. ברמ"א סימן תעה סעיף א כתב שאין לטבול, לפי שהמצה היא פת נקיה שאינה צריכה מלח. ובמ"ב שם ס"ק ד כתב, שהגם שבשאר ימות הפסח כן טובלין במלח – אף שהיא פת נקייה ומן הדין אינה צריכה טיבול, מ"מ בליל פסח אין נוהגין לטבול, משום שכשאין טבול במלח נראה יותר 'לחם עוני'.
אמנם י"א שצריך לטבול – שו"ע שם, בן איש חי פר' צו אות לד. גם מנהג זה הוא משום 'לחם עוני', לפי ש'כן דרכו של עני לאכול פיתו במלח'.
בכף החיים ס"ק יד כתב, שכיון שעל פי האר"י גם פת נקיה צריך מלח כדי למתק הגבורות, על כן הבא לצאת לכו"ע יש לטבול במלח ולכוון למתק הגבורות, ואחר-כך ינפץ המלח מעליהם ויאכלם בלא מלח, כדי לצאת ידי המחמירים.
מאידך, יש שכתבו, שבליל פסח שהוא משומר ובא מן המזיקין, אין צריך למלח – כהלכות הפסח; מוציא-מצה, שיירי מצה הערה מא, על פי דברי הלקט יושר עמ' 84 בשם רבו בעל 'תרומת הדשן', יע"ש בהסבר הדברים בטו"ד.
יש שנהגו, שלאחר שקיימו מצות אכילת מצה, טבלו פרוסת מצה נוספת במלח ואכלו – נטעי גבריאל ח"ב פרק צ הערה כז, ממנהג גור וספינקא. והוסיף בשם כרם חב"ד עמ' נב, דגם אדמו"ר רמ"מ מליובאוויטש זי"ע טבל במהלך הסעודה חתיכת מצה במלח ואכלה.
40. שו"ע הרב סי' תעג סעיף ל.
כשמשערים שיעור כזית בעלי החסה, צריך למעך את האויר שבין עלי הירקות ולשער את שיעור הכזית בירקות עצמם, ללא האויר שביניהם – שו"ע הרב סימן תפו סעיף ב.
41. שיעור כזית מרור הוא לערך במשקל 17-20 גרם, ונתבאר בהרחבה לעיל בשיעורי ליל הסדר.
42. חיים לראש, מרור אות ו.
43. על פי המבואר בשו"ע סימן תעב סעיף יד ובמ"ב שם ס"ק מה. וכתב החיי אדם – כלל קל סעיף יב, שצריך להזהיר את בני ביתו שלא יזלזלו במצוות הלילה, ובפרט באכילת ה'מרור'.
גם באכילת 'מרור' – יש לחנך את הקטנים, כשם שמחנכים אותם בכל מצוות הלילה. אולם אם אינו יכול לאכול את ה'מרור' בתוך שיעור הזמן של תשע דקות, לא יברך על אכילת מרור.
44. במדבר ט', יא.
45. הטעם שאין יוצאין ידי מצות מצה ומרור – רק באכילת הכורך לבד.
לפי שבזמן הזה, מצות אכילת מצה הינה מן התורה, ואילו מצות אכילת מרור היא רק מדרבנן. ואם יאכלם יחד, יבטל טעם המרור שהוא מדרבנן את טעם המצה שהיא מן התורה. לכן אוכלים מקודם מצה ומרור – כל אחד בנפרד, ורק אחר-כך אוכלים ביחד – 'זכר למקדש כהלל' – פסחים דף קטו, א.
46. המקפידים על אכילת שרויה בפסח, יש לנער את המים מן המרור, כדי שלא יבוא לידי שרויה.
47. שו"ע סימן תעה ס"א, מ"ב ס"ק יט.
48. רמ"א שם, לבוש ס"א.
49. שו"ע הרב סימן תעה סעיף כא.
בטעם ההסיבה באכילת כורך, על אף שבאכילת מרור אין מסיבין, כתב בשולחן ערוך הרב שם סעיף כ: 'כיון שכריכה זו היא זכר למקדש כהלל והלל לא היה אוכל מצה קודם כריכה זו, ובמצה שבכריכה זו הוא יוצא ידי חובתו והיה צריך להסב אפוא באכילתה, לפיכך גם אנחנו צריכים להסב'.
50. סימן תעה ס"א בביאור הלכה ד"ה ואומר.
51. רמ"א סימן תעו ס"א, מ"ב שם סק"ו.
52. רמ"א שם סעיף ב.
53. שם משנה ברורה ס"ק יא בשם הגר"א. וכתב המ"ב, דלפי טעם זה, יש להדר לאכול הביצה שעל הקערה, שהיא זכר לחגיגה.
יש שנוהגים לאכול הביצה קודם אכילת 'כרפס', וכן מנהג רבים מבני ספרד – חזון עובדיה פסח, כרפס.
54. על פי דברי הרמ"א שם. ובליקוטי מהרי"ח כתב שנהגו לטבול את הביצה במי מלח, והוסיף, שאפשר שהמנהג מתיישב גם עם דברי הרמ"א, לפי שגם טיבול זה הוא במי מלח שבהם מטבילים את הכרפס, לכן אין זה נחשב לשני טיבולים.
55. חיי אדם כלל קל סעיף ט: 'ויש האוכלים ביצים בליל הסדר, אבל אין בזה משום מצוה, ודלא כהמון העם שחושבים זה למצוה, ומכח זה ממלאים כרסם עד שאוכלים האפיקומן על אכילה גסה'.
56. מ"ב סי' תעו ס"ק א, ובשו"ע הרב סעיף ד' כתב (בשם המג"א), שלצורך חולה קצת יש להתיר בצלי קדר, כי יש מי שמתיר לגמרי.
57. שערי תשובה שם ס"ק א בשם מחזיק ברכה.
58. שו"ת שבט הלוי חלק ט, וכתב שם שכדאי להוסיף בעת בישולו מים יותר מן הרגיל, כדי שיהא ניכר מרק ממש.
59. מג"א סימן תעו ס"ק א, מ"ב ס"ק א.
60. מג"א סימן תעו ס"ק א, חק יעקב שם ס"ק ב, שו"ע הרב סעיף ד, מ"ב ס"ק א.
61. נטעי גבריאל ח"ב פרק צו אות ד, ושם בהערה י בשם הפרי חדש, מחזיק ברכה ס"ק ב, חק יוסף ס"ק א, כף החיים ס"ק ד.
62. ט"ז סימן תעג ס"ק ד, פמ"ג שם במ"ז ס"ק ג.
63. נטעי גבריאל שם ובהערה יב.
64. מ"ב סי' תעז ס"ק א.
65. שו"ע הרב שם סעיף ג.
66. פסחים דף קכ,ב.
67. שו"ע סימן תע"ז סעיף א.
68. שו"ת או"ח סימן שפא.
69. סימן תעז, ביאור הלכה ד"ה ויהא בשם שיטת ראשונים, וכ"ה דעת הגר"א בביאורו.
70. מ"ב סי' תפא ס"ק א.
71. משנה ברורה סימן תפא ס"ק א, והרבה הקילו גם בקפה – באר היטב שם ס"ק א.
72. משנה ברורה שם בשם המג"א.
73. סי' תעט ברמ"א.
74. מ"ב סי' תעט ס"ק ה. שתיית שאר משקים שאינם משכרים – ראה לעיל.
75. שו"ע הרב סי' תפ סעיף ה, מ"ב ס"ק י.
76. מנהגי חת"ס סימן י' אות יב, דרכי חיים ושלום סי' תרט.
77. טעמים נוספים, עי' בטעמי המנהגים אות תקנא. בחלק מקהילות ספרד ועוד, לא נהגו כלל בכוס חמישי – הסדר הערוך פק"ב אות ג' הע' 14-15.
78. ליקוטי מנהגים לרמ"מ מליובאוויטש: 'כ"ק מו"ח אדמו"ר היה מדקדק למזוג בעצמו כוס זה, ומדור לדור דקדקו האדמורים בזה' – חג המצות לרימב"ל פל"ה אות כא, ועי' בהערה שם.
79. מנהג קרלין וסקווירא למזוג לפני ברהמ"ז – ויגד משה סי' ל, וכן נהג לפעמים גם מהריי"ץ מליובאוויטש – ליקוטי מנהגים שם.
80. סידור ר' יעקב עמדין, פסח מעובין אות קפב, קיצור שו"ע סי' קיט ס"א.
81. רמ"א סוף סי' תפ.
82. הגדת חקל יצחק, ויגד משה סי' ל ס"ק ה. בפסח מעובין אות קפב מביא מנהג לשתותו בתוך הסעודה – הסדר הערוך פרק קב אות ו' הע' 23.
83. ליקוטי מנהגים לרמ"מ מליובאוויטש – מנהג בית הרב, (וברשימות הגר"י לנדא רב ואב"ד ב"ב מביא מרבו המהרש"ב, שקודם שהריק את היין בחזרה לתוך הבקבוק, היה מוסיף בו תחילה מעט יין כדין פגום – הובא בנטעי גבריאל ח"ב פרק קא הע' כא), וכ"ה מנהג סקווירא להחזירו לאחר אמירת חד גדיא – חג המצות פרק לה הע' נז.
84. מנהגי חת"ס סי' י' בהע' אות ז', 'הואיל ונעשתה בו חדא מצוה ליעביד ביה מצוה אחרת'. ומטעם זה יש נוהגים למזוג מכוסו של אליהו לתוך כוסות של ברכה עד שביעי של פסח – הסדר הערוך שם.
85. שו"ע הרב סימן תעד סעיף ג.
86. ויגד משה סימן לב ס"ק ב, וכן נהג בעל ה'פני מנחם' זי"ע כמובא בספר 'כהלכות הפסח' עמ' קעג.
87. הסדר הערוך, הגדש"פ עמ' שס, עפ"י דברי חז"ל בברכות י', א.
88. תוספתא פסחים פרק י הלכה ח. ובשו"ע סימן תפא סעיף ב כתב: 'עד שתחטפנו שינה'
כתבו בסידור יעב"ץ ובהגדת מהר"ל, שאם הוא חלוש, שאם לא יישן לא יוכל להתפלל למחרת כראוי, מותר לו לישון.
89. רמב"ם ספר המצוות, מצוה קנז.
90. שיר השירים א', ט.
91. סי' תפא ברמ"א ס"ב, מ"ב ס"ק ד.
92. בן איש חי פר' צו סעיף לח ע"פ האר"י, כף החיים אות יד.