חזו חזו בני חביבי…
אחד מגדולי ומאורי הדור שליט"א סיפר בעידן חדוותא בשמחת אחד מצאצאיו, בהיותי נער צעיר, לא הרוויתי נחת לא להורי ולא למלמדים, עד שכשל כח הסבל של המלמד ויקחני אל ביתו של רב העיירה. הרב פנה אלי בחביבות ואמר לי, ברצוני לשמוע את חוות דעתך בענין דין תורה אשר בא לפני. התובעים הינם ה'נעליים' והנתבעים הינם 'ספרי התורה' )להבדיל בין הקודש ובין החול) וכך טענו המנעלים. הנה בעודנו 'עורות בהמה' אחים היינו, יחדיו ישבנו בשבת אחים ברפת, מאותו אבוס אכלנו, מאותה שוקת שתינו, והיו מעשי כולנו שווים, ויבוא יום, הגיע 'סופר' לבעל הרפת וקנה לעצמו את אחינו הבהמות. שחטם ואכל את הבשר, ואילו מעור הבהמה הכין קלף לספרי תורה, בגמר כתיבת הספרים ערכו 'כתיבת אותיות' כמנהג ישראל ויעטרו את הספרים ב'כתר תורה', הכניסום
לארון קודש מפואר בכל מיני פאר והדר, ובכל עת 'הכנסה' או 'הוצאה' קמים הכל מפניהם, מנשקים ומחבקים אותם, ואף גם זאת בשעה שהם נפסלים חלילה עורכים להם הלוויה כדת וכדין וטומנים אותם אחר כבוד בחלקה מכובדת בבית החיים.
ואילו אותנו 'המנעלים', גורל אחר עלה בידינו, שכן הגיע 'סנדלר' וקנה אותנו, את בשרינו אכל, ומאתנו לא עשה כי אם מנעלים לרגלי תושבי העיירה, הננו נתונים למרמס כף רגלי בני האדם בפחיתות הכבוד ועוברים אתנו ברפש וטיט, ובשעה שאנו גומרים את שליחותינו בעולם הזה משליכים אותנו ללא כל רגש לאשפתות, וכדי בזיון וקצף.
על כן יפסוק לנו הרב על מה עשה ה' לנו ככה, להיות נבזים בביזיון נורא כזה לעומת אחינו ספרי התורה הנוחלים כבוד מרובה כל כך. ובזה פנה אלי הרב – רצוני שתפסוק היש צדק בדבריהם אם לאו ואכן עניתי ואמרתי שללא כל ספק נכונים טענות המנעלים, כי במה זכו חברותיהן לכל הכבוד והיקר הזה, בעוד שהם נמצאים בנחיתות דרגא ופחיתות כזאת. אך הרב המשיך ואמר, 'פרט' אחד ברצוני להוסיף לך, כי הרי לא אלו כאלו, שהרי עורות ספרי התורה עברו מסע יגיעה ארוך, תחילה הכניסו אותם בכבישה בבורסקי, לאחמ"כ ליבנו כיבסו וניקו אותם, לאחר מכן חבטו בהם חבטות רבות בכדי שיהיו דקים וראויים לכתיבה, ולאחר כל התלאה הרבה הזאת התיישב הסופר, טבל את קולמוסו בדיו, וביגיעה עצומה עמל לרשום על הגווילים את כל דברי התורה הזאת, כשכוונתו כל אותה העת לשם מצוות וקדושת ספר תורה. ואילו את עורות המנעלים לא חבטו כל כך ולא עינו אותם כחברותיהן – עתה עניתי ואמרתי, אם כך הם פני הדברים פשיטא שכל הכבוד הרב מגיע לספרי התורה, ולנעליים לא מגיע אפילו אחד מני אלף מכבוד זה .
ויען הרב ויאמר, דע בני, בכדי לזכות לכתר תורה, להתעלות בתורה ועבודה, צריך לעבור חבטות הרבה – להתייגע יומם ולילה על דברי תורה, לעבוד על המידות שאינם טובים ולעקרם בעבודה קשה בדמייך חיי, ואז תזכה להגיע לרוממות התורה, אך באם לא תרצה לעשות מאומה ולא תרצה לעבוד עבודה קשה, לא תהיה אלא כמנעלים שאינם שווים מאומה. באותה שעה גמרתי בלבי לעזוב כל מחמדי עולם, ובכוחות שלי שהעניק לי הבורא לעבוד על מידותי וטבעי עד שאכן הגעתי הנה.
העולה מכל זה כי המתייגע על דברי תורה סופו שיעלה ראש הפסגה, ויתעלה במעלות התורה והיראה. וכך מספרים בעלי המשנה על התנא רבי עקיבא מה הייתה תחילתו של רבי עקיבא, אמרו, בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר ואמר, מי חקק אבן זו [היינו שהבחין שם באבן חלולה ולא הבין מי עשה את החור והחלל בתוך האבן]. אמרו לו, הלא המים שנופלים תדיר עליה בכל יום… אי אתה קורא אבנים שחקו מים… מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו, מה רך [המים שהם רכים ואין בהם ממש] פסל את הקשה [עשו חור באבן שהיא קשה] דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה. וההמשך ידוע שלבסוף נעשה רבן ומאורן של ישראל ו'ממנו יצאה תורה לישראל', בהעמידו כ"ד אלפי תלמידים ותורה שם בישראל.
בעובדה זו ביאר רבי ישראל סאלאנטער זצוק"ל כי הנה רבי עקיבא בראשית ימיו היה עם הארץ גמור ולא ידע אפילו צורת אות, ולאחר שהתחיל ללמוד מבראשית, ולא הבין את הנלמד, אמר לעצמו, הנה לריק כל יגיעתי ואם כן מה לי עוד להוסיף וללמוד, וכבר חשב לנטוש אוהלי תורה. באותה שעה נזכר בטיפות המים שחוררו את האבן, ועשה חשבון לעצמו. הן בראותי טיפת מים הנוטפת על הסלע נראה לי הדבר שאיני מועיל מאומה, כי מה בכוחה של טיפת מים קלה לפעול על סלע איתן, אך האמת אינו כן, כי באם לא הייתה הטיפה הראשונה פועלת מאומה, היאך נעשה לבסוף חור גדול כזה, כי אם טיפה אחת אינה פועלת מאומה כלל, אף כולם יחדיו בצירוף אינם פועלים מאומה. ואם ראינו שלבסוף נעשה חור גדול באבן, מכאן ראיה שאף הטיפה הראשונה כבר פעלה איזה תועלת לחורר האבן )אעפ"י שאין רואים זאת) כיו"ב בלימוד התורה, אף שנראה לי שאיני מבין מאומה, מכל מקום אם אתייגע ואלמד שוב ושוב, אזכה לחזות בנועם ה' ולהתעלות בתורת ה' חפצי, שכן כל 'טיפת' יגיעה מוסיפה להבנת והתעלות הלומד.
(באר הפרשה בהר)
1/187