"בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה'" (ויקרא כ"ג, ה')
בפתיחת השיחה, מטבע הדברים, אנו מבקשים לשמוע מתי וכיצד החל הקשר המיוחד שלו עם רבו, מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל, איך התנהלה ה'חברותא' ומה היו סדרי הלימוד?
הגאון שליט"א מוחה נמרצות: "לא היינו חברותא, הוא היה הרב ואני הייתי התלמיד!". רק לאחר מכן ניאות לספר השתלשלות הדברים:
"הייתי תלמיד בישיבת 'קול תורה', אליה שלחני אבי מורי הר"ר יצחק ז"ל, ושמעתי את שיעוריו. לאחר מכן עברתי עם כמה מחבריי לישיבת פוניבז'. כשחזרתי לירושלים, בקשתי ממנו שאלמד עמו, והוא ניאות לכך, וזכיתי ללמוד איתו פעמיים בכל שבוע. כך נמשך הדבר עד אחרית ימיו ממש. למדנו בעיקר את השיעורים שהוא עמד למסור. הוא היה גם מראה לי מכתבים שקיבל עם שאלות בהלכה, וביקש שאעבור עליהם. בשנים שערך הגר"י נויבירט זצוק"ל את ספרו 'שמירת שבת כהלכתה', הוא הראה לי רבים מפסקיו המובאים שם, ובענוותנותו ליבן אותם בפניי. גם בשיעורים שמסר בישיבה, היו הרבה דברים ששייכים להלכה ולמעשה, ובלימודינו היה מלבן רבות את הפרטים להלכתם".
כאן מגלה לנו הגר"א נבנצל שליט"א עוד טפח מענוותנותו: "לפני שנים, במלאת ארבעים שנה לקשר המיוחד שזכיתי לו בלימודיי עם מרן הגרש"ז זצוק"ל, חשבתי שאולי כעבור ארבעים שנה אזכה להבין עומק תורתו, כאותה מימרא של רבא ש'לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין', ועל כן ערכתי סעודה, אבל לצערי נוכחתי לדעת, שלמרות זאת אינני יורד לקצה קצהו של עומק דעתו וגדלותו בתורה ובהלכה".
ומלבד זאת, הרב השתתף בשיעוריו בישיבה, כתלמיד מן המניין…
"זכורני, כי כשזכיתי להיכנס בפעם הראשונה לשיעורו, הוא הקדים לנו בערך בזו הלשון: 'אני גן עדן לבטלנים'… כאומר, לא ארדוף אחריכם ללמדכם בכפייה, אלא 'השומע ישמע והחדל ייחדל'. בתקופה שלמדו פרק שני ממסכת קידושין, ביקשנו מהרב שימסור חידושיו גם לפרק ג', הוא התנה בכך שנכין את הגפ"ת ועל כך יאמר חידושיו, וכשנוכח באחד הימים לראות כי לא באנו לשיעור מוכנים, הוכיח אותנו במתק שפתיו, ואמר: 'מה אני צריך לומר לכם חידושים? אגיד לכם את הרש"י וזה יהיה עבורכם חידוש…'. זו היתה התוכחה שהיה רגיל בה, במילים קצרות ומדודות, אבל לנו הייתה זו תוכחה קשה.
"כן מונח בזיכרוני, שפעם בצעירותי בעודי מדבר עם הרב, צחקתי יותר מידי באופן שאינו מכובד דיו, והוכיח אותי ואמר: 'כנראה שהיום סמכת גאולה לתפילה…', כי מובא בברכות על רב ברונא, שסמך גאולה לתפילה, ולא פסק חוכא מפומיא כל ההוא יומא. כך הוכיח אותנו, חיכו ממתקים.
"כן אספר לכם את אשר העיר כלפיי, בעת שהגיע אבי מורי, זכרונו לברכה, לשמוע מפיו אודותיי, בעת שלמדתי בישיבה. קראנו בפרשה 'על כל קרבנך תקריב מלח', דהיינו שצריך למלוח כל קרבן העולה למזבח, וכתוב בתוספתא דין מחודש: שגם הנודר מלח להקטרה, צריך למלוח את המלח, ככל יתר הקרבנות העולים על המזבח, וכוונתו הייתה ברורה: גם אם הוא 'מלח' (ממולח), אין בכך כל סתירה לכך שיש עדיין מה להמשיך 'למלוח' אותו. יש עוד מה להתקדם…".
מה היה מיוחד בדמותו של מרן הגרש"ז, שזכה להיות רבן של כל בני הגולה?
"השקיעות שלו בתורה, ומידת האמת שהייתה כל הווייתו. כל ימיו הוא חיפש רק את האמת, בין אם היא הייתה לקולא ובין אם היא הייתה לחומרא, כי כל ימיו חיפש רק אמת.
"בד בבד, הוא היה גדול בשלמות עבודת המידות. היה מעורר השתאות איך נהג בכבוד כל אדם. פעם כשלמדתי עמו, והיה נצרך ללכת לטיפול רפואי בשעה מסוימת, בקשני שאזכיר לו בשעה היעודה, וביקש ממני סליחה כמה וכמה פעמים, על כך שהטרחני להראות לו על השעה…
"סיפר לי הרב, שפעם היה ויכוח מי מהרבנים יקבל כיבוד לברכת שבע ברכות, פנה אליהם הרב ואמר: 'איך ניתן להתווכח על כבוד כשמברכים 'שהכל ברא לכבודו'?'…
"ידוע שהרב לא יכול היה לשאת שיכתבו עליו את התואר 'פוסק הדור', אך אספר לכם מה אמר לי פעם בהקשר לזה: הרי מסופר על רעק"א, שקיבל מכתב הפותח במילים: 'לכבוד הגאון האדיר' וכו', וכשהשיב לכותב פתח באותם תארים. אחרי זמן פגש השולח את רעק"א, ושאל מדוע פתח כך את מכתבו, ענהו רעק"א: 'אני לא יודע, אני רואה שכולם כותבים עלי כך, וחשבתי שכך נהוג לפתוח מכתב'… על סיפור זה אמר לי הרב, שאין נכון לספרו, ובטח הוא הומצא ע"י ה'משכילים' שביקשו ללעוג, כי רעק"א ידע את גאונותו ומעמדו.
"ושאלתי אותו: 'אם כך, מהי ענווה אם מכיר את מעמדו?', והשיבני שאם יודעים שהכל מתנה מהקב"ה, ואם חפץ הוא יכול לעשות את האחר גדול ממני, זוהי מהות הענווה. הסברא נותנת, כי אם הרב אמר כך על רעק"א, בוודאי ידע אף הוא מה מעמדו באמת. הוא ידע שהוא פוסק הדור, ובכל זאת לא סבל שיכתבו זאת ברבים, וחשש שיפגע הדבר בפוסקים אחרים, מרוב זהירותו בבין אדם לחברו".
אנו מבקשים לשמוע, האם במשך השנים היה מו"מ הלכתי מעניין בין הרב לבין רבו מרן הגרש"ז זצ"ל.
"אני זוכר שבאחת הפעמים הציג בפניי שאלה, אודות שריפה המתרחשת בבית אדם בשבת, וניכר הדבר שמלבד הבית היא לא תתפשט סביב לה, ותיעצר בכך, אך בעל הבית שיצא מן הבית הינו חולה לב, ויש חשש שליבו לא יעמוד לו מול מראה ביתו הנכחד. שאל מרן הגרש"ז זצ"ל, האם מותר ליהודים לכבות שריפה זו מחמת חשש פיקוח נפש? אני עניתי בפשטות שהיות ומדובר בספק פיקוח נפש מותר הדבר, אך הרב היה נחרץ בדעתו, שאותו יהודי עליו להאמין שבורא עולם ידאג למחסורו, ואם אינו מאמין כך ונוטל הדבר לליבו, אל לנו לחלל את השבת בעבורו דאיהו דאזיק אנפשיה. במשך השנים דנתי לפניו בדבר חלופות, וכמדומני שבסוף ימיו חזר בו, וסבר שאכן מותר הדבר".
לקח החמץ והמצה: חוט השערה המבדיל בין גן עדן לגיהנום!
ערב חג הפסח שאלנו את הגר"א נבנצל שליט"א: מהו הלימוד למעשה שעלינו ללמוד ממהות חג הפסח?
וכך אומר לנו הרב שליט"א: "מעודי התפלאתי מהי השמחה הגדולה שיצאנו ממצרים לחירות, הרי עד עתה היינו משועבדים לפרעה, ומעתה אנו משועבדים לבורא העולם מרגע קימתנו בבוקר למשך כל היום? אלא, החירות האמיתית היא שניתן לעשות מה שאנו חפצים, והנשמה רוצה את האמת, כדברי הרמב"ם בעניין 'כופין על המצוות', וזה לא היה לנו במצרים.
"במקביל צריך לדעת, שהחמץ והמצה בחג צריכים ללמד אותנו, כמה הדקדוקים שאדם דש בעקבו, מבדילים לפעמים בין חיי עולם הבא ובין גהינום ח"ו, בין חיי נצח ובין אבדון. אדם יכול לברור בשבת ולקיים בזה מצוות עונג שבת, ויכול לברור ולהתחייב סקילה. אם בורר בידו אוכל מתוך הפסולת כדי לאוכלו לאלתר, הרי זה עינג את השבת ונותנין לו נחלה בלי מיצרים, ואם שינה חלילה באחד משלושת התנאים – חייב סקילה. כחוט השערה מבדיל בין זה לזה.
"דיברתי פעם בבית הכנסת, שבליל הסדר צריך לאכול כזית מצה בכדי אכילת פרס. שאל אותי יהודי אחד: 'מה יהיה אם יאכל בערך כזית בכדי אכילת פרס?', אמרתי לו: 'שישב בערך בגן עדן'…
"בשיחה שנתתי לצעירים אמרתי, שאדם שאוכל בערך כזית בכדי אכילת פרס, הוא כאדם שרוצה להתקשר לחברו, שמספר הטלפון שלו הוא אחת-שתיים-שלוש-ארבע-חמש-שש-שבע, והוא מחייג אחת-שתיים- שלוש-ארבע- חמש- שש- שמונה. מקרה זה עוד טוב יותר, שכן הוא לא עשה בערך, אלא הוסיף יחידה אחת, ובכלל מאתיים מנה, ובכל זאת קשר הוא לא יקבל, כי צריך לחייג בדיוק לפי מה שחברת 'בזק' קבעה ולא אחרת… בערך לא יעזור, כך גם בתורה 'בערך' הרי הוא חסר ערך…"
מפני היד שנשתלחה
"העולם רגילים לומר לאחר הפסח, דברים כדוגמת 'הפסח עבר ב"ה על הצד היותר טוב'. משל למה הדבר דומה, לאדם שהפליג באנייה, והיה אמור לרדת ממנה טרם חג הפסח. אך דא עקא, שעקב תקלה בגלי הים, נותר שם למשך כל ימי הפסח, אבל שלח איגרת לדורשי שלומו, כי ב"ה למרות כל זאת, חגג את הפסח על הצד היותר טוב.
"לאחר מכן, כשפגשוהו ושאלוהו מהיכן היו לו מצות, השיב כי לא היו לו כלל מצות מאחר והיה באנייה. וכך שואלים אותו על מרור, ד' כוסות והגדה, ומתברר שלא היה בידו מאומה. הלא לבטח יהפוך אדם כזה ללעג ולקלס: הלזאת 'פסח' ייקרא?! וכי אפשר לומר שחגג את הפסח על הצד היותר טוב, בעוד שלא היו בידו מצה, מרור, יין ואפילו הגדה של פסח?!
"אמנם לדאבון לב, כן הוא המצב בדיוק גם אצלנו, איך אפשר לומר כי הפסח עבר ברוממות ובשלמות, בעוד שמפני חטאינו אין אנו יכולים להקריב קרבן פסח וחגיגה, עולת ראיה ושלמי שמחה, תמידין ומוספין. יש לנו איזה 'זכר' למקדש כהלל… הלזה 'פסח' ייקרא?!".
והוסיף לנו הגר"א נבנצל, שבזה ביאר מרן הגרש"ז זצוק"ל טעם 'תענית בכורות' בער"פ, שהוא לכאורה תמוה, מאחר שהיו צריכים לשמוח על הצלתם ממכת בכורות, אלא ביאור הדבר הינו, כי כשעלו לירושלים וראו את הכהנים מתהלכים עד ארכובתיהן בדם, זה היום שבו הצטערו ביותר על כך שהפסידו את העבודה בביהמ"ק, ולא היו מסוגלים לאכול, ולכך נקבעה לדורות תענית בכורות. ונראה להוסיף שמחמת כך אומרים 'שפוך חמתך', כי אחרי כל הסדר מבארים שהיינו רוצים לעשות הפסח, ורק "מפני היד שנשתלחה במקדשך" אין אנו זוכים לכך, ומבקשים שישפוך חמתו עליהם.
(מתוך יתד לפסח תשע"ח)