הרה"ג רבי דוד הופשטטר שליט"א
בזכות מה נגאלו ישראל ממצרים?
"והנה עתך עת דודים", פסוק זה נאמר על הקשר והקירבה בין עמ"י לקב"ה בתקופה של יציאת מצרים. מצד אחד, היה זה חיבור של "עת דודים" חיבור של אהבה וקשר בלתי פוסק, אך מצד שני היו בנ"י בגדר של "ואת ערום ועריה", לא היו להם מצוות מספיקות כדי לזכות בגאולה הנכספת.
נאמר במדרש שבזכות ד' דברים נגאלו ישראל: שלא שינו את שמם ולשונם, שלא היו פרוצים בעריות ושלא דברו לשון הרע. אך עדיין זה לא הספיק עבור הגאולה, עד שהקדוש ברוך הוא נתן להם שתי מצוות, דם הפסח ודם המילה. ובלי זה לא היו יכולים להגאל.
ותמוהים הדברים, הרי כפי שראינו, היו להם זכויות, ולמה היה צורך להוסיף להם עוד מצוות? ויותר מכך, כתוב בגמרא בסוטה: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל" – א"א לשער את גודל זכותן של נשים צדקניות וקדושות אלו, שבתוך קשיי השעבוד מסרו נפשן ונשמתן לחיזוק יתדות הבית היהודי, לעידוד הבעל גם בזמן בלתי אפשרי של הריגת התינוקות. אין לנו כל מושג לגבי זכותן הנשגבה של נשות אותו הדור, וכיצד יתכן לומר שלא היו להם מספיק זכויות להיגאל?
והתמיהה עוד מתעצמת למקרא הגמרא שאומרת שמימות אבותינו לא פסקו ישיבות מאבותינו. מאז ומתמיד לא פסק קול התורה מעמ"י, בכל זמן ובכל מצב, גם במצרים נאמר: "ואקח את הזקנים", זקני ישראל היו מצויים גם בתוככי חשכת מצרים, ועימם התורה והמסורה, אז מדוע לא הספיקו להם הזכויות?
ואומר לך בדמייך חיי- סוד קיומו של העם היהודי
"ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי" – בזכות שתי מצוות אלו, דם הפסח ודם המילה – זכו בנ"י ונגאלו מתוך חשכת הגלות.
בנ"י היו שקועים עד צווארם במ"ט שערי טומאה, ונצרכו לזכויות אדירות. ועדיין מוצאים אנו בתוכם מסירות נפש בדרגה שלא תתואר.
ענין דומה אנו מוצאים בפורים. שואלים חז"ל: למה נתחייבו כליה בדורו של מרדכי? על מה ולמה קיבלו את עונשו של המן? לפי שנהנו מסעודתו של אחשוורוש.
ננסה להבין מדוע כ"כ חמור היה ענין זה?
ומסבירים המפרשים, שלא רק שאכלו הם מאכלות אסורים, אלא כל העניין מראה על שפלות דרגתו של אותו דור, שהיה שקוע בתאוות ודרגות נמוכות מאוד, וניסו להדבק בתרבות אחשוורוש, שהיא תרבות של תאוות ופריצות. היתה זו סעודה של ליצנות, זנות ופריצות, ובני אותו דור היו מסוגלים ליהנות מאותה סעודה, משמע, הם היו חלק מן התרבות הזו.
ולא רק שנהנו בהנאות הגויים, אלא אף ביזו אגב כך את כלי הקודש והמקדש. גם אם היו מחוייבים להגיע לסעודה על כרחם, היו צריכים לשבת מתוך בכי ובזיון, מתוך עגמת נפש וחילול השם, והם לא רק שלא נצטערו, אלא אף נהנו וחשו שותפות וחלק באותה הוללות פרועה, ועל כך נתחייבו כליה.
גם במצרים היו לעמ"י זכויות, אבל הם היו שקועים בתרבות מצרים עד למעלה ראש, והיא הפכה בפשטות לחלק מן המהות שלהם.
כתוב בפסוק "וימלא מצרים אותם", לא כתוב "מהם", אלא "אותם", ואומרים המפרשים, שטומאת מצרים מילאה אותם, את כל נפשם וישותם.
הילכו להם יהודים עם זקנים ופאות, בעלי צורה יהודית מובהקת, אך בתוכם היו מלאים בטומאת מצרים, והיה צורך לנתק אותם מן הטומאה הזו ע"י שתי מצוות.
דם פסח – לקחת את העבודה זרה של מצרים ולשחוט אותה לעיניהם, לנתק את עצמם מהעבודה זרה של מצרים.
דם מילה – לנתק אותם מהתאוות, מהפריצות, מהזנות של מצרים.
מעניין שבדיוק שתי מצוות אלו הן מצוות העשה היחידות שמתחייבים עליהן כרת, אם לא מקיימים אותן.
יהודי שלא מקיים מצוה שיש עליה חיוב כרת – נכרת חס ושלום מעם ישראל. מאידך, בעצם קיימו את המצוה, הוא מוכיח כי הוא מחובר לעם הקדושה והנצח. שתי מצוות אלו חיברו את עם ישראל לאבינו שבשמים וזה היה הניתוק הסופי ממצרים.
כעת, מובן איפוא, מדוע לא היו יכולים להיגאל, למרות כל הזכויות שהיו בידם, "ואת ערום ועריה", עדיין לא היה להם מצוה שתחבר אותם לריבונו של עולם באופן בלתי אמצעי, אך ברגע שהתנתקו ממצרים, מיד היו שייכים ומחוברים לאביהם שבשמים.
האמנם, טומאת מצרים קיימת גם בנו?
דורנו, הוא דור השפע בכל המובנים, מלא וגדוש בתורה ובזכויות עד אין קץ, כמה גמ"חים, ארגונים וחסד, ישיבות קדושות, חזרה בתשובה ועוד ועוד, אך מצד שני, תרבות הגויים חודרת אלינו ברגל גסה, ומבצבצת מכל פינה ופינה, גם במחננו פנימה.
אפשר למצוא אותה בתוכנו ממש, בתוך הריכוזים החרדיים ביותר, כשהיא נכנסת בגאון מבעד לדלת הפתוחה.
לקראת חג הפסח, חובה עלינו, לא רק להרבות זכויות, אלא לחבר את עצמנו לאבינו שבשמים חיבור עמוק והחלטי שינתק אותנו מתרבות הגויים. ניקח עלינו את עול התורה האחריות לעצמנו, ע"י תפילה, לימוד הלכה ומוסר, וניתוק מעשי וממשי מכל חיבור לא כשר, המהווה פתח רשמי לכניסת הטומאה. כשנהיה שקועים בכל מהותנו בלימוד תורה ועבודת השם – לא יישאר מקום פנוי לתרבות התאוות החיצונה…
השם יעזור לנו שנזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.