הרה"ח ר' אשר קובלסקי שליט"א
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ…" (שמות י"ג, ח')
כל לב יהודי כבר נע בהתרגשות, מתרומם ונרגש לקראת חג הפסח הקרב ובא. הבתים כולם כבר מצוחצחים וממורקים, עגלות הקניות העמוסות כבר הובאו אל הבית פנימה, אנו סופרים את הימים והשעות שנותרו לכניסת החג, ללילה הגדול בו נקבל אורחים רמי מעלה, מלאכי השרת המתכנסים בביתנו, מטים אוזן להמיית ליבנו בספרנו את סיפור יציאת מצרים…
למעמד רב רושם שכזה, אנו נערכים מראש. עריכת השולחן בפאר והדר, הכנת סעודת חג מפוארת, העמדת כסאות ההסיבה כמו גם מפות נאות וכלים יוקרתיים. לא פחות חשוב, אנו נערכים לתוכנו המהותי של הלילה הזה – לחוות יחדיו עם כל בני המשפחה את סיפור ההגדה, להעניק לכל אחד מהמסובים – מבוגרים כילדים את ההבנה במשמעות הסיפור הזה, להעביר את מסריו העמוקים של הלילה החשוב הזה לכל ילד וילדה, בכל גיל ובכל כישרון.
בלילה הזה, יותר מבכל ימות השנה, זכינו במתנת 'והגדת לבנך'. זו מתנה מיוחדת, המבקשת לקחת את הלילה ההדור והנפלא הזה, ובאמצעותו להעביר את מסר האמונה בבורא עולם לדורי דורות, מסב לאב, מאב לבן, מבן לנכד ולדורות הבאים. כמו שרשרת מוזהבת שחוליותיה שלובות זה בזה, נשב בליל הסדר משפחות-משפחות, ונשקיע אנרגיה בהארת סיפור יציאת מצרים אל תוך נפש ילדינו וצאצאינו.
כי סיפור יציאת מצרים אינו רק סיפור ספרותי, הוא גם מלשון ספיר ויהלום – מאיר את הנפש, מציף את הנשמה היהודית באור קסום וענוג, הנותר חקוק בה לדורות עולם. האור הזה הוא אור האמונה, המתפשט בכל לב יהודי – גם ילדים קטנים, ומאפשר להם לקלוט אל קרבם ולהפנים את האמונה בבורא כל עולמים, להשאירה חקוקה בליבם לנצח.
את הגילוי הזה חושף הרה"ק בעל ה'אוהב ישראל' מאפטא זי"ע, וכדאי להפנים כל מילה שלו: 'בליל התקדש חג הפסח… מתגלה אור השכל והאמונה, וחופף בלילה הזה על כל זרע ישראל, ואז, כשתשיב לבנך תשובה ותגיד לפניו את כל הסיפור הלז, בוודאי יכנסו דברי האב באוזני הבן ויאמין באמת ביציאת מצרים!'
אלו מילים, אלו גילויים! ישנו לילה ייחודי בשנה, לילה בו 'נקודת הפתיחה' שלנו בהטמעת האמונה בדורות הבאים הרבה יותר גבוהה ונעלית. זהו לילה בו מקבל כל אבא מתנה יקרה – כוחות שמימיים להעביר לבני משפחתו ולילדיו אמונה, לילה בו רוח האמונה והדבקות בה' חופפת מעצמה על נפשות הילדים, המגיעים לליל הסדר עם רוח לקבל, עם לב שעומד הכן לספוג – – –
צריך רק לתת להם, להעניק להם, למלא את ליבם באמונה בוערת וחזקה. הזמן מותאם, סיפור יציאת מצרים – הוא הכלי הטוב ביותר להביא את המסר הזה, צריך רק לתת אותו עם כל העוצמה, עם ההבהרות, עם החויה הנכונה והגישה הטובה, ואז אנו מובטחים:
בוודאי ייכנסו דברי האב – מדהים! הדברים בטוח ייקלטו, יופנמו, יוטמעו, יהפכו לחלק מהנפש של הילד! הוא יהפוך למאמין באמת, אחד שבטוח באמונתו וכל רוח שבעולם לא יכולה לו. איך? רק אם ניתן לו את מסר האמונה בלילה הזה, אם נכניס לו אותה בעוצמה ובהתלהבות!
בדור כמו שלנו, אין דבר שמטריד כל אב ואם בישראל, יותר מהנסיונות התכופים וההתמודדויות הגוברות, העומדים בפני ילדינו בכל עת ובכל מקום. בלילה הזה אנו יכולים להעניק לילדינו את המגן החזק ביותר, את רשת הביטחון שתעמוד להם בכל עת, את האמונה החזקה והמבוצרת שתעמוד לימינם ותגן עליהם בקביעות.
לא נותר לנו עוד הרבה זמן, ליל הסדר כבר ממש אחר כותלנו. יש לנו את כל ההכנות הרגילות – סיום הניקיון, ביעור החמץ, הכנת סימני הקערה ובישול סעודות החג – כל אלו חשובים מאוד, אך הכי הכי חשוב:
לתכנן את הלילה הייחודי הזה, להכין את התוכן שירתק את נפש הילד, לחשוב איך נוכל להעביר את מסריו באופן חווייתי ומעורר ענין, כדי שיפנים ויטמיע בנפשו את ערכי האמונה. נתכונן להגיע לליל הסדר באווירה נכונה, רגועים ונינוחים, לקראת ההזדמנות השנתית להנחיל לילדינו את ערכי האמונה. הבה ניערך ללילה הזה בחשיבה מסודרת ומדוקדקת, כי את מה שניתן לילדים שלנו בלילה הזה – הם לא ישכחו לעולם, זה יישאר חקוק בהם לדורות עולם!
המצה שנמצאה ברגעים דרמטיים
הסיפור הבא נוטל אותנו למעלה משבעים שנה אחורנית, אל חודש אדר תש"ה, בעיצומם של ימי הזוועה באירופה המיטלטלת בנהרות של דם וקיטור הכבשנים העשנים. במחנה 'ברגן בלזן', שהו באותה עת רבבות יהודים, ששוכנו במחנה הריכוז עד להודעה חדשה, כשמאות מהם נספים מדי יום ביומו מהמגיפות ומהתנאים הקשים במחנה.
בין האסירים ששהו באותה עת במחנה, בלטה דמותו התמירה של הרה"ק מבלוזו'ב זי"ע, שאמונה איתנה פיעמה בו והוא שימש כמשענת אישית – רוחנית לכל שוהי המחנה בימים קשים אלו. באותה תקופה כבר החלו כוחות הברית להפציץ את סביבות המחנה, מה שגרם להחמרה בתנאי החיים במחנה, עד לשחרור כחודשיים לאחר מכן, בחודש אייר תש"ה.
בתת התנאים הללו, באמונה יוצאת דופן שקשה לתארה, ביקש האדמו"ר מבלוז'וב לאפות מצות למען שוהי המחנה. משנואש להשיג את חומרי הגלם למצות באמצעים רגילים, הרהיב עוז לפנות לראש הצוררים – מפקד המחנה יוזף קרמר ימ"ש, וביקש את רשותו לאפיית המצות. להפתעתו, המפקד לא שלל את הענין, והודיע כי עליו להתייעץ עם הממונים עליו.
לא היה יום שמח במחנה כאותו יום – לילה לפני חג הפסח, בו הודיע המפקד כי הוא מאשר לאפות את המצות. הרבי הסתובב בפנים קורנות, והמתין בדריכות לשעות הבוקר של ערב פסח, אז נקרא לחדרו של המפקד וקיבל שק קמח, קנקן מים וגזירי עץ. בעיניים נוצצות נטל הרבי את הציוד היקר, וכשיצא – נזהר שדמעות התרגשותו לא ירטיבו את הקמח היקר, ויחמיצו אותו חלילה. הרבי פסע במחנה בצעדי ריקוד, נזהר שלא לעורר מהומה, אך פניו הסגירו את שמחתו הרבה…
בשעות הבאות, בנו הרבי וכמה יהודים נוספים תנור מאולתר, הבעירו בו אש, והשיגו אפילו קערה קטנה ושני ענפי עץ – שישמשו כמערוכים. עד שסיימו את ההתארגנות כבר עמדה החמה באמצע הרקיע, ובשעת חצות – ניתר ליבם מהתרגשות כשמזגו את המים וקמח לקערה, וששפתותיהם לוחשות בהתרגשות נדירה: 'לשם מצות מצוה, לשם מצות מצוה!'
הם פעלו במהירות הבזק, חיש מהר גיבלו את העיסה בזריזות, ערכו לחצאי עיגולים, והכניסו לתנור בידיים חשופות – הם לא חשו את חום האש כלל, כי כל אברי גופם בערו בהתלהבות של מצוה!
אין לתאר את האושר, את ההתרגשות, את הציפיה. הרבי עטף את המצות בזהירות, נזהר שלא לאבד אף פירור. אלא שלפתע פתאום, נשמעה מרחוק הלמות המסמרים של מגפיהם של הצוררים, וצעדיהם המתקרבים – פינו את ההתרגשות והאושר לאימה לופתת…
'יהודים בזויים!' – שאג עליהם מפקד המחנה כשעיניו בוערות בזעם. 'אין לכם בושה? באותו יום בו אנו מאפשרים לכם לאפות לחמים לפי מצות דתכם ולעשות ככל העולה על רוחכם – אתם שולחים מכתב להשמיץ אותנו בעולם? אין לכם בושה?!' – זעק המפקד בחרון אף, ושלף מכיסו מכתב המתעד את אכזריות הנאצים וזוועות המחנה, שיהודים אחרים שלחו בדיוק באותו יום לשווייץ…
היהודים נתקפו חלחלה, גם הרבי רעד באימה. המפקד הוסיף לצרוח ולקלל, ותוך כדי כך שפך את הקמח והמים, דרך על העיסה, ובעט בתנור ברשעות. בחמת זעם תפס את ערימת המצות היקרות מידיו של הרבי, זרקה ארצה ודרך עליה עד שהפך אותה לפירורים קטנים…
כל היהודים הביטו בחרדה במתרחש, ונמלטו איש איש לצריפו. רק הרבי הוסיף לעמוד שם, מתכנן באותו רגע את הצעד הבא. המפקד התעצבן עוד יותר על 'חוצפתו' של הרבי שהמשיך לעמוד, והחל מכה אותו בעוצמה עד שהפילו ארצה…
הרבי שכב על האדמה, סופג מכות נמרצות ובעיטות גסות, אך נחוש מתמיד: בעיניו הוא תר אחר שברי המצות, מחפש אולי נותר איזה שבר מצה שלא שלט בו מגף הצורר הרשע… לפתע הבחין בחתיכת מצה קטנה שנותרה שלימה בלי פגע, וחיש מהר – תוך כדי שהוא סופג מכות איומות, שלח ידו אל חתיכת המצה והניחה בחיקו.
דקות ארוכות ספג הרבי מכות והשפלות, אך פניו זרחו באושר. למרות המכות ולמרות האכזבה הקשה, הצליח להציל חתיכת מצה! נכון שאין בה שיעור, ונכון גם שהיא שבורה ורצוצה, אבל בכל זאת – מצה! היש מאושר ממנו?
כשהגיע לצריפו והתאושש, מיהר להודיע בקרב היהודים כי הצליח להציל חתיכת מצה קטנה, וסביבה – יתכנסו כולם הלילה, לערוך ליל הסדר כמעט כמשפטו וחוקתו. התרגשות עצומה אפפה את היהודים, לקראת ליל הסדר המרומם אותו יחוו בצוותא ובהתרוממות הרוח, למרות התנאים הקשים…
כמה שעות חלפו, וליל הסדר ירד על פני תבל, עוטף את העולם כולו בקטיפה כחולה מלכותית. שלושה כוכבים נצנצו ברקיע, ועשרות יהודים התכנסו בצריפו של הרבי, למעמד 'ליל הסדר'. פניהם קרנו באושר, בברכת 'שהחיינו' דמעו עיניהם בהתרגשות: הרי רק מתי מעט שורדים כאן, והם זוכים לערוך את ליל הסדר, לשבת יחדיו ולספר את סיפור יציאת מצרים בהודאה עמוקה לה' הטוב!
אל השולחן הובאה כוס מים דלוחים, זכר לארבע הכוסות. הרבי החל לקרוא את ההגדה בקול ערב, קורא קטע אחר קטע בנעימה. מדי פעם נשמעה התייפחות בקהל, פרץ של בכי געגוע שובר לב לימים שחלפו ואינם, לעריכת הסדר כבני חורין אמיתיים על יד שולחנות מלכותיים. הרבי הוסיף לקרוא בעיניים עצומות בדבקות, סוחף את הקהל כולו לסיפור הנצחי של עם ישראל, שאיש לא יכול עליו…
התלבטות קורעת לב!
ואז הגיע הרגע הגדול, שכולם ציפו וייחלו לו. הרבי הוציא מחיקו את חתיכת המצה שהציל במסירות נפש, מצה קטנה בגודל מטבע, והציגה לראווה. היה ברור שאין בה די לכולם, וכולם היו בטוחים כי הנה מיד יברך הרבי על המצה ויאכלנה, הן הוא זה שמסר את נפשו למענה. לפתע, נשמע קול מכיוון הנשים שהשתתפו במעמד המרטיט:
'רבי!', קראה אשה אחת לעברו, 'הן הלילה הזה הוא ליל הסדר, לילה של 'והגדת לבנך', לילה המוקדש להעברת המסורת והחזקת להבת האמונה בלבבות הדור הבא. נמצא עמי צבי – בני הקטן, הוא הילד היהודי היחיד במחנה, הוא כל הדור הבא שיש כאן!' – אמרה האשה ופרצה בבכי של התרגשות לפני שהוסיפה:
'אולי, אם מותר לי לבקש, את פיסת המצה הקטנה יתן הרבי לצבי שלי, לילד היחיד כאן. במקום כה נורא בו לא נוכל לקיים והגדת לבנך כראוי, במקום כזה בו נראה כי סוף העולם הגיע ואין עתיד חלילה – נעניק את המצה לילד הקטן, ניתן לו לזכות במצוה הזו, שתיספג האמונה בנפשו לדורות הבאים!'
האשה סיימה את דבריה הנרגשים ופרצה בבכי, אך בקושי הצליחה לראות את תנועות הרבי לאחר דבריה שוברי הלב. עיני כל הנוכחים זלגו דמעות, ליבם נקרע בהתלבטות מייסרת: מחד גיסא – הרבי שמסר נפשו על פיסת המצה היחידה במחנה, ומאידך גיסא – האפשרות להעניק את המצה לילד ולהעביר את גחלת האמונה לדור הבא – התלבטות קורעת לב!
גם הרבי התלבט, ובחרדת קודש, הכריע: 'אכן כן. ראוי לנו לייחד את הלילה זה לדור הבא, נאה וגם יאה שהילד היחיד מבינינו יזכה במצה הזו, לו ניתן את הזכות הכבירה – – – '
דומיה מתוחה עמדה בחלל, והילד התקרב אל הרבי בצעדים מדודים. הכל הביטו לסירוגין בדמותו הנערצת של הרבי, ובחתיכת המצה היקרה מפז שהחזיק מידיו. הרבי קרא לילד לגשת אליו, ובקול נחנק מדמעות ציוה עליו לברך 'על אכילת מצה' – – –
חושך שרר במלוא האופק, רק בצריפו של הרבי, כמו פנסים מאירים, עשרות זוגות עיניים מרצדות. כוכבי שמים נצנצו בחשיכה, וטל של התרגשות ירד ואפף את הנוכחים, קול ילדותי עמוק עלה לפתע: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' – וגעה כל העם בבכיה נסערת… 'על אכילת מצה!'
'אמן' שקט אך מחריד נשמע בחלל, והילד אכל את המצה היקרה, הנדירה, זו שאין בילתה עוד. הרבי טפח על שכמו בחום, ובירכו כי אכן יזכה לחיות חיי אמונה, גם בתוך התופת, ויזכה לצאת מאפילה לאורה… הסדר הוסיף ונמשך עד סופו, ומחזה הילד המברך על המצה ומטמיע בנפשו את האמונה לדורות הבאים – לא נשכח לעד מלב כל משתתפיו…
את הסיפור שמענו מפי המרצה הנודע הרב מרדכי נויגרשל שליט"א, והוסיף, כי לפני שנים ספורות סיפר את הסיפור לקבוצת מבקרים במחנה, ואז לפתע קמה אחת המשתתפות שהזדהתה כאחיינית של אותה אשה גיבורת רוח, ובעיניים דומעות ביקשה את רשות הדיבור להשלמת הסיפור, וכך סיפרה:
עם שחרור המחנה, הגיעו אותה אשה ובנה, כמו גם הרבי מבלוז'וב בעצמו, לארצות הברית. כשביקשה להקים בית, הוצע לה באקראי להינשא לרבי מבלוז'וב, והיא שמחה על ההצעה ונישאה לו. לימים, סיפר הרבי על מעלתה הגדולה, בעקבותיה בחר להקים עמה את ביתו:
'אשה שבעומק התופת, בסבך התלאות, בעיצומה של המלחמה, היו בה גבורת נפש ועוצמה יהודית לדאוג לאמונת בנה – אשה כזאת היא ראויה להערצה, אשת מופת. הן במלחמה היינו שקועים כולנו במלחמה על החיים, למי היה זמן להקדיש לכך שהילד יספוג ערכי אמונה, לנצל את ליל הסדר כדי להחדיר אמונה בזרעו אחריו?!
אבל היא כן! האשה הזו, גיבורת הרוח ואצילת ההתנהגות, בתוך בליל הרגשות הסוערים והדמעות הרותחות – זכרה את בנה, את חובת הטמעת האמונה בו וההזדמנות לעשות זאת בליל הסדר. כמה מתאים להקים עמה בית בישראל, בית שאור האמונה יזרח בו לעד!'
לימים, כשנפטר הרבי בזקנה מופלגת לפני כחצי יובל, כיהן אחריו אותו ילד כרבי מבלאז'וב בבורו פארק, הוא הרה"ק רבי צבי יהודה שפירא מבלאז'וב זי"ע, שנפטר בט"ו תמוז תשע"ה, וכל ימיו שימש כנס ומופת לאמונה בוערת, שהתחילה לבעור בו שם בתוככי התופת.
סיפור מרטיט ומרגש זה, בא להאיר: ברגעים הקשים ביותר, במקומות הכאובים ביותר, ראתה האשה את הטמעת האמונה בנפש הילד במקום הראשון, במעלה הגבוהה ביותר. ברגעי סופה וסערה, בתוך אימת הבלהות, הטרידה אותה שאלת חינוכו של בנה הקט, כיצד תוכל להטעין את נפשו באור האמונה.
בלילה הזה, הסכים הרבי למסור את אותה חתיכת מצה עליה מסר נפשו, מתוך הבנה והפנמה כי בלילה הזה – הדבר הכי חשוב הוא להעביר את גחלת האמונה הלאה לדור הבא, להעניק את כל מה שאפשר כדי לתת לילד את האמונה עם כל העוצמה. היה כדאי לו למסור לילד את חתיכת המצה עליה כה התאמץ – כדי להעביר את גחלת האמונה לילד, לדור העתיד!
4/134