"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" (דברים א', כ"ב)
כתב רש"י, ותקרבון אלי כולכם – בערבוביא, ולהלן (ה,כ) לגבי מתן תורה הוא אומר "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם", אותה קריבה היתה הוגנת ילדים מכבדים את הזקנים, ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן "ותקרבון אלי כולכם – בערבוביא", ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים.
והקשה ה"כלי יקר", מדוע הזכיר כעת משה רבינו את מתן תורה, וכתב: "שכל דבריו כאן הוא מענין התוכחה, שאמר משה שעתה אני מאשים אתכם על הקריבה של מתן תורה. וכך אמר להם: במתן תורה דנתי אתכם לכף זכות, שכשראיתי ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, אמרתי "מי יתן והיה זה לבבכם כל הימים". אולם כשבאתם לשלוח המרגלים באתם בערבוביא, ילדים דוחפים את הזקנים, ואז התגלה למפרע שגם הקריבה של מתן תורה לא היתה כהוגן לשם שמים.
ואדרבה היא ראיה שכל חפציכם ורצונכם היא לקניני הגוף, אבל קנין התורה רחוק מכליותיכם. ולכן שלחתם במתן תורה את הזקנים לפני הילדים, לומר לזקנים שהם קודמים לקבל התורה כי בישישים חכמה, ואנחנו אחרונים כי אין התורה נאותה לנו, אלא נאותה לזקן שכבר גבר שכלו על תאוותיו. אולם כשבאתם לשלוח מרגלים כדי לנחול את הארץ, אשר לא יחסר כל טוב בה, דחיתם הזקנים בשתי ידים לומר: אנחנו קודמים להשתמש בחמדות העולם הזה.
וממשיך ה"כלי יקר": "ועוד היום כך המדה בישראל שדווקא בעסק התורה מכבדים זה את זה, ולפעמים הכיבוד הוא רק כדי להקל מעליו וליתן עול התורה על זולתו. אולם כשבאים לעסק ממון, גלה כבוד מישראל, ולא יכבדו הילדים את הזקנים, ואומרים: "זקן זה ואינו לפי כבודו לעשות בכסף ובזהב", וראוי להקדימו, וכל דאלים גבר ואין חכמה ואין תבונה לנגדם שוה לכלום", ע"כ.
(קב ונקי)