"כי עשית חסד עם אדוני" (כד יד)
"…קשה מאד להסביר זאת כיום לבני דורנו, אבל הקשר שהיה לנו, ילדי 'בית אבות פוניבז', לא היה סוג של הערצה או הערכה, אלא משהו הרבה יותר עמוק מזה. אפשר לומר שאם הרב מפוניבז' היה לנו אבא, הרי שה'חזון איש' היה הסבא", כך מתבטא בהתרגשות איש שיחנו, הרב יעקב קפיל ריינץ, שעלה ארצה לאחר השואה האיומה יחד עם אמו ע"ה, שהכניסה אותו ל'בית אבות' פוניבז'.
איש שיחנו הרב יעקב קאפיל, בן לאחת המשפחות הרבניות החשובות והמיוחסות ביותר, שהיו בקהילה החרדית בבודפשט בירת הונגריה. הוא נקרא על שמו של זקנו, הלא הוא הגאון המפורסם רבי יעקב קאפיל רייך זצ"ל, רבה של בודפשט. זקנו, אבי אמו, היה הגאון רבי אפרים פישל זוסמן זצ"ל, שמילא את מקומו של חותנו הגדול כראב"ד בודפשט.
ר' יעקב קאפיל עלה יחד עם עמו, שניהם ניצולי שואה, בשנת תש"ז כשהוא בן י"ד. האם גרה בירושלים, והוא הוכנס לפנימיית 'בתי אבות' שעל יד ישיבת פוניבז' בבני ברק, ובהמשך אף למד בישיבה עצמה.
שמו וזכרו הטהור של מרנא ה'חזון איש' זי"ע, נישא עד היום הזה כמקומם מוסדי ארץ לאחר שנות השואה. הוא היה קברניט היהדות החרדית שישב בביתו בבני ברק, ומצודתו היתה פרוסה על היהדות הנאמנה בארץ ישראל וברחבי העולם. הוא היה אביהם ומאורם של בית ישראל בתקופתו, והשפעתו עד היום הזה. אך לא פחות מכך, נשא על לוח ליבו הטהור את אותם ילדים אומללים, שנותרו אחד מעיר ושניים ממשפחה. אותם ילדים שהרב מפוניבז' אימץ אליו ומסר את נפשו עליהם כל הימים, בעצה אחת עם מרן ה'חזון איש'.
בשנת תש"ט, חמש שנים לאחר פתיחת הישיבה, כבר היו תשעים ילדים בבתי אבות, ומאה ועשרים בחורים בישיבת פוניבז'.
באותה תקופה היה משבר כלכלי גדול, ולרב מפוניבז' לא היה כסף לשלם משכורות. במוסד היו אמנם שלוש ארוחות ביום, אך בישיבה המצב היה קשה, וניסו להסתדר איכשהו. בנו יחידו של הרב מפוניבז', הרב אברהם כהנמן, הגיע מאמריקה וראה את המצב הכלכלי הקשה.
הוא ניגש לאביו: "אבא, חייבים להחליט, את מה אתה מעדיף? את הישיבה או את המוסד? אם אתה רוצה להשאיר את הישיבה – תסגור את 'בתי אבות', אבל אי אפשר להחזיק ביחד את שני המוסדות, בסוף הכל יקרוס, חלילה…".
ענה לו הרב מפוניבז' בחום ליבו: "אבריי'מלה, אבריי'מלה, לאחר השואה האיומה, כשכל התורה בפולין, בליטא, בהונגריה, בגליציה, ברומניה עלתה בעשן, חשוב לי מאד לבנות עוד ישיבה, עוד מקום תורה, אבל מה אעשה? מרן ה'חפץ חיים' שהיה מורי ורבי, והכיר את החלומות שלי, את החזון שלי, אמר לי: 'תדע לך, תורה בלי חסד – לא יהיה לה קיום. אתה רוצה לפתוח ישיבה? תקדים ותפתח מוסד של חסד'. בלי חסד לא יהיה קיום לתורה. חז"ל לימדו אותנו: תורה – תחילתה חסד וסופה חסד. אני מוכרח להקים עוד ועוד ישיבות. אך אם אסגור את 'בתי אבות' – אסגור את כל זכות הקיום של ישיבת פוניבז'. אני מוכרח להמשיך ולהחזיק את המוסד 'בתי אבות'"…
לא כמו, אלא ממש
שנות דור חלפו אמנם מאז אותם ימים, אך למרות זאת הזיכרונות חרוטים בליבו ובנשמתו של ר' יעקב קאפיל. "איך אפשר לשכוח? הוא היה כמו הסבא הטוב שלנו, בעצם, לא כמו, אלא ממש כך!". רק לאחר שנים הם הבינו לעומק את המשמעות של המציאות הזו. רבן של ישראל שכל הדור נשען עליו, ירד כנגד רוחו של כל אחד ואחד, והתייחס לכל בקשה שלנו, הוא האזין לכל כאב, לכל מצוקה, והפיח טללי חיים בלבבות הנשברים של אלו שאיבדו את כל עולמם".
"ממתי אתה זוכר את 'החזון איש'?" שאלנו את ר' יעקב קאפיל. והוא משיב: "מהיום הראשון שהגעתי לבית אבות, בעצם למחרת היום הראשון". וכה הוא מספר:
"היה זה ביום בו הגעתי ל'בתי אבות'. אמר לי הרב אליהו מונק, שיחד עם זוג' ניהלו במסירות את בתי אבות: 'לך לישון מוקדם, כי בבוקר השכם נלך להתפלל אצל הרב'. עד אז אמנם שמעתי על 'החזון איש', אבל מעולם לא חשבתי שאזכה להיות במחיצתו, ובוודאי לא להתפלל עמו…
"למחרת הגענו לביתו של החזו"א לתפילת ותיקין. היתה אווירה מיוחדת במינה. חזרתי לפתע לימים הטובים שלפני המלחמה. לא הורגלתי מעולם לגינונים אחרים, מלבד מה שהכרתי בהונגריה. כך שלאחר התפילה הציג אותי הרב מונק לפניו. ניסיתי לנשק את ידו, כפי שהיה נהוג אצלנו בהונגריה… אך החזו"א משך את ידו…
"ה'חזון איש' החל לשוחח עמי, והתעניין מניין באתי ומה עבר עלי. הוא ביקש לשמוע הכל, וזאת למרות שכל רגע היה חשוב בעיניו. סיפרתי לו כי אבי הי"ד נספה בשואה, ועליתי עם אמי ע"ה לארץ דרך קפריסין. החזו"א התרגש מאד, וברכני שאראה הצלחה בלימודיי.
"זו לא היתה הפעם היחידה שהתפללתי עם ה'חזון איש'. מאחר שהבנו שהחזו"א מקפיד מאד להתפלל תפילת שחרית כותיקין, ובאותם זמנים היה קשה מאד להשיג מניין, עשינו בינינו תורנות קבועה כדי להשלים לו את המניין, וכך זכיתי פעמים רבות להתפלל עמו".
יראת הכבוד
הקשר של ילדי 'בתי אבות' עם החזו"א היה משהו ייחודי ביותר, הוא היה אמנם אישי והדוק ביותר, אך הייתה גם יראת הכבוד, אבל זה גם הגיע מתוך הקשר הזה של סבא לנכדיו. במה דברים אמורים? – מספר ר' יעקב קאפיל:
"כאשר החזו"א טייל את טיול הבוקר שלו מידי יום, הוא עשה זאת בכדי להוריד את רמת הסוכר בגוף. אנו ידענו שזה נועד לצרכי בריאות גופו, ולכן נמנענו מלפגוש אותו פנים אל פנים, ונהגנו כמו שכתוב באיוב 'ראוני נערים ונחבאו'. וזה שלא כמקובל בימינו… היום אם איזה גדול יטייל ברחוב, כולם ירוצו אחריו, ואולי כוונתם לטובה – לשמוע ממנו איזו אימרה או סיפור מעניין. אבל אנחנו הבנו אז שצריך לתת לו להיות לבד. הוא צריך את הזמן הזה לצרכי בריאות גופו, ואין שום עניין להשתרך אחריו. וזה הגיע מתוך ההערצה הרבה שהייתה לנו כלפיו"…
קח את הגמרא ובוא לביתי
ר' יעקב קאפיל משתף אותנו בעוד סיפור מדהים, עד כמה חשב החזו"א על ילדי 'בתי אבות', ועד כמה ליווה אותם באופן אישי על כל צעד ושעל:
"לא אשכח את אותם ימים. היה זה במלחמת השחרור, משהחלו הפצצות המטוסים המצריים על גוש דן, ירדנו על פי הוראת המנהלים ללמוד בפרדס הסמוך לישיבה. הרב מפוניבז' זצ"ל אמר את שיעור הפתיחה של זמן קיץ בבית האריזה, שלהט מחום. אך אני לא יכולתי להתרכז בלימוד, מפחד ההפצצות שנשמעו כל-כך קרוב באותו בית אריזה. חשוב לזכור, כי מרבית הילדים היו ניצולי השואה האיומה, שאך לפני זמן לא רב רעדו מפחד, בכל עת שנשמעו ונראו האווירונים מעל ראשם, ועתה שוב…
"לא החזקתי מעמד יותר, וכמו שנכד הולך לסבא כשכואב לו משהו, החלטתי לרדת לחזו"א להשיח את אשר עם לבי. אמרתי לחזו"א בכאב: 'עברתי את השואה בחסדי ה', ועתה תוקף אותי פחד אימים'. החזון איש לא חשב זמן רב מידי. ואז אומר לי: 'קח את הגמרא ותבוא לבית שלי'.
"לרגע הרהרתי: מה לי הכא מה לי התם? וכי שם לא אשמע את האווירונים הללו? אך חזרתי בי: מה שיקרה לחזו"א יקרה גם לי. וכך למדתי בביתו של ה'חזון איש' כמה וכמה ימים. לאחר מספר ימים, בעומדי להגיד לחזו"א 'שלום' בתום התפילה, הוא נעצר על ידי ושאל: 'האם עדיין הנך מפחד?', 'לא כל כך', עניתי. 'אם כן חזור לישיבה'"…
החזו"א שולח לחברון
ועוד סיפור מרתק בפיו של איש שיחנו, על דאגתו של מרן החזו"א על כל פרט ופרט: הוא היה מעורב בכל דבר ודבר, וכשנגע לבריאות של הילדים, הוא לא בחל בשום דבר, גם אם מדובר במעבר לעיר אחרת. ועל כך הוא מספר:
"היו אלו ימי הצנע. התזונה התבססה על ארוחות דג פילה שיובא מנורבגיה, והצרבת שסבלתי ממנה הייתה בלתי נסבלת. ושוב כמו תמיד ירדתי לחזו"א, לספר לו על כך ולשאול אותו מה לעשות. החזו"א שלח אותי לד"ר קלופטשטוק. בבדיקת רנטגן שעשה לי במרפאתו מצא כיב (אולקוס) בתריסריון, הוא רשם לי דיאטה חמורה. הוא לא לקח דמי ביקור, כיון שהחזו"א שלח אותי.
"זה לא נגמר בכך. הרי כעת רציתי לספר לו מה אמר הרופא, ולהראות לו מה הוא רשם. ושוב ניגשתי לחזו"א… הוא עיין ברישום של הרופא והפטיר: 'דיאטה כזו אפשר לעשות רק אצל אמא. עלה, אפוא, ירושלימה ללמוד בישיבת 'חברון', ואת סעודותיך תאכל אצל אמא'… וכך למרות הקושי שבדבר, עזבתי את בני ברק, עירו של ה'חזון איש', ועברתי ללמוד ב'חברון'.
"רק ביום חתונתי גילתה לי אמי ע"כ, כי בעקבות מעברי מבני ברק לירושלים נסעה אל החזו"א, והוא הרגיע אותה שעוד תראה הרבה הרבה נחת ממני, גם אם אעבור ללמוד בירושלים"…
החזו"א עומד ומכבס…
ואם מספרים על הקשר של ה'חזון איש' עם ילדי 'בתי אבות', אי אפשר שלא להזכיר את הסיפור המצמרר הזה:
"בשנת תש"ח, הגיע לבית האבות ילד בן עשר, פליט שואה כמוני, שאיבד את הוריו במחנה אושוויץ. דודה זקנה הצליחה לשמור עליו והביאה אותו ל'בתי אבות'. גברת מונק, אם הבית, קיבלה את הילד באהבה ובחמלה. הילד היה מופנם וסגור. אם הבית הביאה לו, כמו לכל ילד חדש, סט מצעים, סדין ציפה, ציפית ופיג'מה חדשה. הילד אכל את ארוחת הערב הראשונה שלו בשקט, והחביא בכיסו פרוסות לחם, הוא חי עדיין תחת אימי המחנות, רוצה להיות בטוח שכשיקום יהיה לו לחם לאכול. לאחר מכן הלך לישון עם הבגדים, עם הנעליים, בלי להתרחץ. גב' מונק רואה הכל ולא אומרת כלום.
"למחרת, בהגיע הערב, היא פונה אליו ברכות: 'מוטל'ה, בא תתרחץ, הכנתי לך פיג'מה חדשה!', אך הילד מסרב. הוא הולך לישון בבגדים מלוכלכים ונעליים מלאות בוץ. כולו שחור משחור, ואין עם מי לדבר…
"עובר יום ועוד יום, קשה עד בלתי נסבל להמשיך באופן כזה. ההיא מנסה לשדל אותו בחום: 'אתן לך שוקולד!' אך הילד מסרב בעקשנות. הרב גרדנביץ זכרונו לברכה, היה אברך ופסיכולוג שטיפל בילדים במוסד. הוא ניסה ללטף את הילד ולדבר איתו, אך הילד בשלו – לא מוכן להתפשט, לא מוכן להתרחץ, והולך לישון עם הנעליים והבגדים המלוכלכים.
"הגברת מונק רואה שאין לה ברירה, והיא קוראת לרב מפוניבז'. הוא ניגש לילד החדש: 'מוטל'ה המתוק, למה אתה לא מתרחץ?'. הילד שותק ולא עונה. אומר הרב לגב' מונק: 'אי אפשר להישאר במצב כזה, נלך לחזון איש!'. משלחת שלימה מגיעה לביתו של החזון איש, הגב' מונק, הרב מפוניבז', הרב גרדנביץ והילד הקטן…
"דובר המשלחת היה הרב מפוניבז': 'כבוד הרב', הוא פונה למרן ה'חזון איש', 'יש לנו ילד חדש, מוטי המתוק, מאז שהגיע אלינו לפני ארבע ימים הוא לא רוצה להתרחץ, ללבוש פיג'מה, הוא ישן עם הבגדים, וחם פה כל כך…'.
"ה'חזון איש' מנסה את מזלו, ושואל בחיוך: "'מרדכיל'ה למה אתה לא רוצה להתרחץ?'. ולפתע, כאילו נפלו חומות ההגנה של הילד, הוא מתפרץ ועונה בזעם: 'אני לא רוצה להוריד את הבגדים! כל פעם שהורדתי את הבגדים, לקחו לי אותם, והשאירו אותי עם הפיג'מה המפוספסת. בברגן בעלזן, באושוויץ תמיד גנבו לי את הבגדים. אם אין לי הורים שישמרו לי על הבגדים – אני לא אוריד את בגדיי!'.
"כל הנוכחים שתקו בתדהמה. קשה היה להם לראות באיזה חוסר אמון נתון הילד האומלל, שלא מהין לשים מבטחו באיש. הרב מפוניבז' יצא החוצה ופרץ בבכי. אמר ה'חזון איש' לילד: 'אל תדאג, הגב' מונק תשמור לך על הבגדים'. 'אני לא מאמין לה!', עונה הילד במרירות. 'הרב גרדנביץ ישמור לך על הבגדים'. 'אני לא מאמין לו!'. 'אז אולי הרב מפוניבז' ישמור לך על הבגדים?'. 'אני לא מאמין לו!'.
"ניסה החזון איש את הנשק האחרון: 'מוטי, אתה יודע מה? אני אשמור לך על הבגדים…'. הוא מסתכל על החזון איש, במבט חשדן: 'הרב, אתה תשמור לי על הבגדים?' 'כן! בחיים לא שיקרתי! אני אשמור לך על הבגדים!'. 'אם הרב ישמור לי… אני מוכן!'…
"תוך עשר דקות שבה הגברת מונק לביתו של החזו"א עם הפיג'מה. הילד נכנס לחדר, התלבש בפיג'מה, וכל הארבעה: הגב' מונק, הרב גרדנביץ, הרב מפוניבז' והחזון איש עומדים ומחכים. תוך כמה דקות יצא הילד עם הבגדים בידיים, ופנה לחזון איש: 'רב'ה, תשמור לי, פה הציצית, פה הגרביים, פה הכותנות, פה החולצה'…
"'ודאי, אני שומר לך, אתה יכול ללכת', מאשר החזון איש. והילד הולך לפנימייה להתקלח.
"כשיוצאים השניים מביט החזון איש בפוניבז'ער-רב ושניהם פורצים בבכי. 'לאמיר זיין די טאטע און די מאמע פון דער מרדכל'ה' (הבה נהיה האבא והאמא של מרדכל'ה). ה'חזון איש' הוריד את החליפה, הפשיל שרוולים, לקח פיילה (קערה גדולה), מילא במים, וביחד עם הרב מפוניבז' השרה את הבגדים במים נקיים…
"הבגדים שחורים משחור. מים ערוכים ממלאים את הקערה. הרב גרדנביץ, האברך הצעיר מנסה למנוע מהרבנים הזקנים להתעסק בעבודה כה בזויה, אך הרבנים מתעקשים: 'מה פתאום?! זו המצווה שלנו!' כשהיו המים כבר שחורים לחלוטין, שפך הרב גרדנביץ את המים והביא מים חדשים. הרב מפוניבז' משפשף עם 'סינטבון', החזון איש משפשף גם הוא את הצווארון, והדמעות של שניהם זולגות לתוך המים.
"כשסיימו לכבס את החולצה לשביעות רצונו של ה'חזון איש', תלו אותה לייבוש. הם ממשיכים עם הציצית, שגם היתה שחורה כזפת. כך עברו 25 דקות, ופתאום מגיע הילד כשהוא רחוץ ומריח, לבוש בפיג'מה נקיה.
"שואל הילד: 'איפה הבגדים?', והחזון איש עונה לו בנחת: 'הנה מרדכל'ה, הנה החולצה, הציצית והמכנסיים, אנחנו מכבסים אותם כעת, אני שומר לך על הבגדים, הלילה תישן אצלי'…
"היום, הילד הזה הוא אברך בכולל 'חזון איש', שהקים משפחה עניפה בלעה"ר, וכל הדור המבורך הזה נולד בזכות מוסד החסד שהקים הרב מפוניבז', כשהחזון איש בחמלתו הרבה, עומד לימינו ומסייעו".
(מתוך 'המבשר קהילות' ט"ז חשון תשפ"א)