את הסיפור הבא סיפר מר דב גולדפריינד, ששימש בעבר כמנכ"ל בנק פאג"י.
יום אחד הגיעה לקופת העיר בקשה מבית מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצ"ל: "יש יהודי אחד, יוסף אלמליח (שם בדוי) שמו, יהודי טוב, צריך לעזור לו". זה הכל.
"איך לעזור?" שואל גבאי הקופה, כשהוא מודע עד כאב לפרטי התמונה. שורה שלמה של תסבוכות כלכליות הביאו את האיש למצב האומלל שבו הוא בעל חוב ענק לבנקים. הוא לא אשם, הוא נהג בשיקול דעת עניני, מקצועי, אבל הוא נפל עמוק. לבנק פאג"י בלבד יש לו חוב של 250,000 ש"ח. הפרנסה בבית הזה, שידע ימים זוהרים, קשה עד מאד. בקושי יש ממה לחיות. אין אפילו כיוון מאיפה להחזיר את החוב לבנק. יוסף אלמליח ישב בבית, אבל הוא ידע שפצצת זמן מתקתקת על ראשו. הוא חייב לבנק כסף. המון כסף. אין לו מנין לשלם.
והתשובה הייתה ברורה: "לעזור בכמה שיפסקו בישיבת הרבנים". בדיוק כמה שיפסקו שם.
כל בר דעת מבין, שבישיבת רבנים לא יפסקו לתת למשפחה אחת 250,000 שקלים. זה הרי ברור כשמש. גם אם יפסקו עשרים אלף שלושים אלף, זה לא ירגיע את הבנק. זה יהיה סתם כסף אבוד. לשלם אותו לבנק פירושו לזרוק אותו לריק.
לקראת ישיבת הרבנים הכינו בקופה גם את סיפורו של יוסף אלמליח, מוודאים את כל הפרטים, מצליבים מידע ממקורות שונים. מחקר שלם על הנפילה ההיא, חלקו בה, תוצאותיה. נציג הקופה עומד מול הבנק ומברר מה עמדתו, כשהפרטים יובאו לשלחן הישיבה במלואם.
הרבה בקשות נידונות בישיבת הרבנים החודשית, הרבה בקשות כאובות, מרות, לוחצות. המתח באוויר סמיך, הכבדות מזדחלת ופושה בלבבות. הכאב מנסר בבשר החי. עוד משפחה סובלת, ועוד אחת, ועוד אחת. עוד יתומים נוספו למעגל מאז הישיבה הקודמת, עוד משפחות שהחזיקו בקושי רב אינן מסוגלות לעשות זאת יותר. בין כל השמות העולים על שולחן הוועד מופיעה משפחת אלמליח. הגבאי מספר בקיצור נמרץ את כל המידע הרב שנאסף, לא לפני שהוא נותן הדגשים המשקפים את המציאות כפי שהיא.
הרבנים דנים בינם לבין עצמם, וההחלטה: "תמיכה חד פעמית, 30 אלף, תבדקו איך לעשות עם זה מה שהכי יעיל".
גם הם יודעים שסכום זה הוא אפילו לא כדור הרגעה לבנק, שרוצה את חובו המלא. אבל זה מה שיש ביכולת הקופה לתת. בעוד הם מחשבים איך להעביר זאת לבנק, הוא מצדו קידם הליכים, מכתבים, מכתבים חריפים יותר, התראות פניה לעורכי דין, פניה לבית המשפט. יוסף אלמליח הרגיש איך הזמן שלו אוזל ומתכלה. ההתרסקות בלתי נמנעת. משמים נגזר עליו צער ללא נשוא. הוא קיבל הודעה רשמית: אם עד תאריך פלוני לא יסודר החוב במלואו ינקטו נגדו צעדים חריפים. הוא ידע בדיוק מה זה וליבו בכה בו. עוד יום עובר ועוד אחד ועוד אחד. נשאר יום אחד. כלו כל הקיצין.
בצר לו פנה להתפלל ולשפוך שיח, ובד בבד לתרום מהבלתי נודע סכום הגון לצדקה בתקווה שמשמים יסייעו בעדו.
המשפחה המורחבת מודעת למצב. כולם דאגו מפני הבאות. והנה באותו יום מצא אחיו, יעקב אלמליח, ידיד ותיק. הם החליפו חוויות ילדות עתיקות. בין הדברים התגלגלו הסיפורים לדמות מנוף ילדותו של האח.
"אתה יודע? האשה הזו שהיטיבה איתכם – גולדפריינד, הבן שלה עלה לגדולה. היום הוא מנכ"ל בנק פאגי".
"מה??" – יעקב אלמליח קפץ לגובה. "מנכ"ל בנק פאג"י הוא הבן של גולדפריינד? זה דובי??"
הוא אפילו לא נשאר להסביר לידידו ההמום את פשר הגילוי המרעיש. הוא החל להתרוצץ כדי לאתר את המספר האישי שלו, של המנכ"ל. הוא זכר את אמו של גולדפריינד, שהייתה אשה מלאת חסד וחמלה. ה'הובי' שלה היה למצוא ילדים עזובים, להכניס אותם אליה הביתה, לטפח אותם להעניק להם את כל אהבתה. אחת הילדות העזובות שעברו דרכה היתה אמם של יוסף ויעקב אלמליח, ילדונת קטנה שהחיים המרו לה, שנדדה ממקום למקום והרגישה עצמה מושלכת, עד שמצאה בית, את לבה החם של גב' גולדפריינד.
במשך שנים העניקה האשה לילדה הקטנה כל מה שאמא ובית יכולים להעניק. היא ישבה על ידה בלילות מלאי סיוטים והחזיקה את כפותיה בחום וברוך. היא מחאה לה כפיים במסיבת סוף שנה והביעה אמון מלא ביכולותיה. לאט לאט השתחררה הילדה הקטנה מהמטענים הקשים שכיווצו אותה. היא פרחה וגדלה, נישאה והקימה בית. היא ילדה ילדים טובים ובריאים ומאושרים. בשביל גב' גולדפריינד לא הייתה 'תמורה משתלמת' מזו.
"דובי! בשם כל מה שנתנה אמא שלך לאמא שלי. יוסי שקוע עד הצוואר, תעזור לו!" – – המנכ"ל הזדעזע ומיתרים נמתחו בליבו. הוא לא ידע שמדובר באלמליח הזה. לא ידע. דובי היה אז ילד, ילד של חסד בבית של חסד. הוא יגמור מה שאמא שלו החלה. איך? הוא עוד לא ידע איך.
באותו יום הוא הרים טלפון לגבאי של הקופה. "תגיד לי מה אני יכול לעשות? אני הרי לא הבנק, יש נהלים. אני כל כך רוצה לעזור". הגבאי משיב שהקופה החליטה על נתינה של 30 אלף שקלים וזה מוכרח להספיק. והוא תמה כנגדו: "איך זה יספיק? הסכום הוא כמעט פי עשר. שלושים אלף? זה לעג לרש".
דובי גולדפריינד המנכ"ל היה אובד עצות. הוא עשה את הדבר היחיד שהיה לו לעשות – הגיש להנהלת הבנק 'בקשת מנכ"ל'. פעולה מאד חריגה ונדירה שכל מנכ"ל שומר אותה לעצמו קרוב ללב.
הוא הגיש אותה בדמעות בעיניו, בחושבו על אמא שלו שעשתה ככל שיכלה עבור הילדונת האומללה ההיא, הילדה שצמחה ובגרה ופרחה בזכותה.
התוצאה הייתה מפתיעה. הנהלת הבנק ניכתה מן החוב מאתיים אלף!! מאתיים!! איש לא האמין שדבר כזה יכול לקרות. מאתיים אלף!!
נרגש ונסער קיבל יעקב על עצמו לגייס עשרת אלפים נוספים, ועוד עשרת אלפים נותרו בתשלומים קטנטנים לטווח זמן ארוך על כתפיו של יוסף. החוב הענק סולק עד הפרוטה האחרונה.
"רק תספר לי איך הגעת אלי פתאום?" שאל מר גולדפריינד כשכולם התאספו נרגשים במשרדו. "איך פתאום צצת? איך נודע לך שאני הבן של אמא שלי? החוב הזה מתגלגל כמה שנים, איך באת ככה ברגע האחרון ממש?"
כל המבטים מתמקדים ביוסף, שמשיב בפשטות: "צפוי לחלוטין, שמץ של מאורע פלאי אין פה, ותאמינו לי שאין לי כל מושג מדוע אתם כה נרגשים. כשכלו כל הקיצין התפללתי ונדבתי סכום לצדקה, ובטחתי כי במצב שכזה רק הבורא יוכל להושיע. והנה הוא הראה לי כמה הוא מסוגל להושיע"…
(הרב ב' הלחמי, מוסף שבת קודש האזינו תשע"ז)