כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים (מ"דף ל"ב)
ואם תאמר למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי? אני נתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בב' עולמות [רש"י]
הרב ישראל ליוש
'חוזק כוחותיו של האדם, הוא כפי גודל המניע שבו!' משפט זה טבע המשגיח הגאון רבי דב יפה זצ"ל מדברי ה'שם משמואל' על דברי רש"י הנ"ל.
מדוע באמת קיבל יהודה על עצמו נידוי משני עולמות, – תמה ה'שם משמואל' – הרי יתכן שלא יצליח להביא את בנימין, והדבר כלל לא יהיה תלוי בו, כמו שקרה בפועל שבנימין נאסר ע"י המצרים על עוון לא לו, והשבתו אל אביו לא היתה כלל בשליטת יהודה?
אלא מייסד ה'שם משמואל' יסוד גדול, בהבטחתו להיות מנודה משני עולמות, ביקש יהודה ליצור לעצמו 'מחייב' שבעבורו יעשה כל השתדלות להשיב את בנימין. כי הרצון שלו לא להיות מנודה משני עולמות, יגרום לו למצוא כל אפשרות כדי להשיב את בנימין, ולהוציא מן הכח אל הפועל גם פעולות כאלו שבמצב רגיל לא היה עולה בדעתו לעשותן.
ואכן כך היה, המניע, שהוא הרצון לא להיות מנודה, גילה ביהודה כוחות חזקים לבוא אל יוסף בעוצמה ולדרוש את השבת בנימין.
בצעירותי למדתי עם חבר שאחיו סבל מבעיות בקנה הנשימה, והיה זקוק מדי פעם לתוספת חמצן, לכן היה להם בביתם בלון חמצן גדול, וחברי ידע להשתמש בו, ולעשות פעולות החייאה במקרה הצורך.
יום אחד מתקשרים לביתם שכנים שגרים בבנין שמולם, ואומרים להם שסבתם שמתארחת אצלם, מתקשה לנשום, וזקוקה באופן דחוף לעזרה. מיד כששמע חברי את קריאתם, תפס את בלון החמצן בשתי ידיו, עבר את הכביש, ורץ לבית השכנים. כשהגיע לשם התברר שאנשי הצלה הקדימו אותו וכבר לא היו זקוקים לבלון החמצן שהביא.
החבר סיפר לי שכשרצה להחזיר את בלון החמצן לביתו, עקב משקלו הרב, היו צריכים שלושה אנשים לשאת אותו, והוא לא הבין כיצד הצליח בהלוך לשאת אותו לבד במהירות כל כך.
אין זה אלא כהגדרת המשגיח רבי דב שגודל המניע מגלה כוחות גדולים שבדרך כלל חבויים ומוסתרים, ולעיתים אף לא ידועים לבעל הכוחות עצמו.
דברים דומים – אומר רבי דב – מצאנו בדברי הרמב"ן. יעקב אבינו מבקש מבנו יוסף שלא יקבור אותו במצרים, אלא לשאת אותו לקבורת אבותיו. יוסף מבטיח לו: 'אנכי אעשה כדבריך'. יעקב אבינו לא מסתפק בהבטחת בנו יוסף, ומבקש ממנו שישבע לו שאכן יעשה כן.
יש להבין, מדוע ביקש יעקב מיוסף שישבע, וכי הוא חושד בבנו הצדיק שיפר את הבטחתו? וכי רק שבועה מבטיחה את קיום ההבטחה?
אלא כותב הרמב"ן: 'לא היה יעקב חושד בבנו הצדיק האהוב לו, שימרה על מצות אביו ועל הדבר אשר הבטיחו ואמר 'אנכי אעשה כדבריך'. אבל עשה כן לחזק הענין בעיני פרעה, אולי לא יתן לו רשות להיפרד ממנו וכו', וגם יוסף יצטרך יותר להשתדל בענין מפני השבועה'. ואכן מבואר שבסופו של דבר פרעה הסכים שיוסף יעלה לקבור את אביו, בגלל השבועה, כפי שכתוב (להלן נ ו) 'עלה וקבור את אביך כאשר השביעך'.
מבואר ברמב"ן, שעל אף רצונו העז של יוסף לקיים את בקשת אביו, ועל אף אמונו של יעקב בבנו האהוב והצדיק שימלא אחר הבטחתו, עדיין חשש ממניעות, שרק בזכות השבועה, והרצון שלא לעבור עליה, הוא יצליח לגבור על המניעות הללו.
בהקשר זה מספר המשגיח רבי דב: בהספדים על הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, אמר אחד הספדנים שמפני מדת החסד שהיתה ברבי חיים, היה לומד עם חברותות במשך כל היום.
אולם חתנו הגאון רבי יצחק אזרחי שליט"א אמר שלא זו הסיבה שרבי חיים למד עם חברותות כל היום. אלא רצונו של רבי חיים ליצור לעצמו 'מחייב', הוא אשר דירבן אותו לקבוע חברותות במשך היום כולו. וזו הסיבה שלהכנת ה'שיעור כללי' לא קבע חברותא, כי הוא הסתפק ב'מחייב' של השיעור, ולא היה זקוק ל'מחייב' נוסף.
ואסיים בספור אישי. בתחילת פעילותי בארגון 'אחינו', היו פעמים שנזקקתי לצאת מהכולל בזמן הסדרים לצורכי פעילות, פעם ללוות בחור למבחן בישיבה, ופעם אחרת, לפגוש הורים כדי לשכנעם לשלוח את בנם לישיבה. היתה לי דילמה גדולה כיצד לנהוג?, מצד אחד 'תלמוד תורה כנגד כולם', אך מצד שני חששתי שדברים חשובים עלולים להתפספס, הרי אינו דומה בחור שבא למבחן בישיבה בליווי הפעיל שלו, או שהוא בא לבדו. היו גם הורים שהזמן היחיד שפינו כדי לפגוש אותי, היה בזמן הסדרים, לא ידעתי מה מוטל עלי לעשות?
נכנסתי אל מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל ופרשתי לפניו את ספקותיי.
בחכמתו ובטוב לבו שבקעו מכל מילה, ענה לי ראש הישיבה כך: 'איני אומר לך כמה זמן מתוך היום עליך להקדיש ללימוד תורה, וכמה זמן עליך להקדיש לפעילות. אך דבר אחד אומר לך, אם תחליט שהזמן שהחלטת להקדיש ללימוד תורה, הוא קודש קדשים לתורה, אתה תראה שהפעילות לא תינזק. ימצאו פתרונות אחרים כדי שתוכל לקיים שניהם, גם ללמוד וגם לפעול בפעילות הקודש'.
יצאתי מביתו מחוזק מאוד, והחלטתי בלב שלם שכך אעשה, לא אצא מהכולל לפעילות. דחיתי הכל לשעות אחרות. והנה נוכחתי לראות שהדברים מסתדרים באופן נפלא. פעמים הצלחתי לשכנע את ראשי הישיבות לבחון את הבחורים בבין הסדרים, בהזדמנויות אחרות מצאתי פעיל אחר שהקדיש זמן אחר ללימוד תורה, שעשה את מה שהיה נצרך לעשות דוקא בשעות שאני למדתי. כל פעם והפתרון היצירתי שלו.
לאחר תקופה, חשבתי על הוראת ראש הישיבה, והבנתי שבעצתו מונחים שני יסודות, הראשון, הכח הסגולי שיש בלימוד תורה, הוא בודאי עזר למצוא עצות כדי שהלימוד לא יפגע, כי כשהקב"ה רואה מסירות ללימוד תורה, הוא שולח סייעתא מן שמיא לסלק את המפריעים.
והיסוד השני הוא היסוד בו עסקנו בראשית המאמר. ראש הישיבה התכוון לומר לי, אם באמת תחליט שהפעילות לא דוחה לימוד תורה בשום אופן, ואין שום מצב בעולם שהפעילות תתקיים על חשבון סדרי הלימוד, אזי תתאמץ מעבר לרגיל למצוא פתרון אחר. ובאמת מאז הוראת ראש הישיבה הבנתי שבכל הפעמים שקדמו להוראתו, לא מצאתי פתרונות אחרים, כי לא התאמצתי די הצורך למצוא אותן, משום שבתוך ליבי עמדה תמיד האפשרות לעשות את הפעילות בזמן הסדר. ורק כשקיבלתי על עצמי באמת ובתמים שלא לפעול בזמן הסדרים, התאמצתי ומצאתי פתרונות אחרים.