בפרשתנו אנו מוצאים נקודה חשובה ומעניינת, והיא מופיעה בשני נושאים בפרשה, בפרשת עגלה ערופה - זקני העיר הקרובה אל החלל המביאים את העגלה ועורפים אותה בנחל צריכים לענות ולומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו', ורש"י כבר שואל: 'וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא מתרץ רש"י: לא ראינוהו, ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה.
ותמהו המפרשים 'וכי גם אם הם אכן פטרהו בלא מזונות ובלא לויה, וכי יש במעשה זה כדי 'שפיכות דמים''?, תירוצים רבים נאמרו על קושיא זו, אך המעניין שבהם הוא תירוצו של בעל ה'דרכי מוסר' רבי יעקב ניימן זצ"ל, התביעה על זקני העיר היא ע"כ שהם פטרו את הרוצח בלי מזונות ובלי לוויה, ולא כפי הפשט שהתביעה היא על שפטרו את הנרצח בלי מזונות ובלי לוייה, כי מצבו הירוד של הרוצח שהגיע עד כדי כך שהוא רצח את חבירו היא משום שהיה חסר לו תשומת לב ומילות עידוד, ואם זקני העיר היו מעודדים אותו יתכן שהוא לא היה מגיע למצב ירוד כל כך.
רואים אנו מכך יסוד חשוב בחינוך, שגם לרשעים ולסוטים קצת מדרך הישר מגיעה אהבה וחיבה. אין זה סותר שצריך למחות במעשיהם ולהתרחק מחברות עמם, אך יחד עם זאת צריך לדאוג לכל צרכיהם, לאהוב אותם ובכך בעזרת ה' ישובו בתשובה שלמה.
גם בענין ערי מקלט המוזכרים בפרשתנו, מוצאים אנו את אותה נקודה, הרי הרוצח בשוגג אינו צדיק גדול כי הרי מגלגלים חובה ע"י חייב, ובכל זאת דואגים לכל צרכיו בעיר מקלט עד כדי כך שמגלין רבו עמו כדי שיוכל ללמוד איתו תורה, וכל זאת משום שהענישה בראיה היהודית, איננה כדי להתחשב בציבור תוך כדי השפלה של הנענש, אלא היא דאגה לחינוכו תוך כדי שמירה על כבודו.
ספור מעניין מסופר בענין זה על רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, אחד מראשי הסתדרות העובדים, אשר היה ידוע בשנאתו לדת בכלל, ולרבי יוסף חיים זוננפלד בפרט, חלה מאוד והלך לביה"ח של המסיון בירושלים, דבר שכשלעצמו היה מנוגד מאוד לדרכו של רבי יוסף חיים, שם התדרדר מצבו מאוד עד שהתייאשו מחייו ויעצו לו שיעבור לשערי צדק ביה"ח של הרב ד"ר וולך, שם אולי יצליחו להציל את חייו, אך דא עקא ד"ר וולך סירב לקבלו לטיפול בבית החולים, משתי סיבות גם מפני המחלוקת שעשה עם הרב זוננפלד שהיה רבו של ד"ר וולך, וגם משום שהלך קודם לביה"ח של המסיונרים, וכלל היה בידו כי מי שהלך לשם לא יתקבל אח"כ לשערי צדק.
בצר להם הלך קרוב משפחתו של החולה - שגם הוא כבר התרחק מדרך התורה והתקרב לציונים - אל הרב זוננפלד כדי לבקש ממנו שישכנע את הרב וולך לקבל את החולה לבית החולים.
יום חורפי היה, גשם זלעפות שוטף ניתך ארצה, וכך כשהוא רטוב כולו נכנס לביתו של רבי יוסף חיים ומצאו כשהוא שקוע בלמוד התורה הקדושה, קרוב המשפחה מספר שלמרות שרבי מיוסף חיים מאוד כעס עליו על שעזב את דרך התורה, בכל אופן קיבל אותו בכבוד גדול ושאל לרצונו, 'סיפרתי לו על כל הענין' מספר קרוב המשפחה, ותיכף כששמע במה המדובר קימט את הגמרא במקום שאחז, נעמד ממקומו לקח את מעילו והתחיל ללכת לכיוון דלת הבית. אמרתי לרבי יוסף חיים 'לא זו היתה כוונתי, אני מסתפק במכתב לד"ר וולך, אל לכבוד הרב לטרוח ללכת לבית החולים'.
אך רבי יוסף חיים ענה לי: 'בפקוח נפש של יהודי אני לא מסתפק במכתב אני רץ מהר...', וכך היה בגשם שוטף רץ וכל ניסיונותיי לעצרו שיחכה להפוגת הגשם לא הועילו, הוא חזר ואמר 'בפקוח נפש לא מתמהמהים' וכשהגענו לרח' יפו שכרנו כרכרה לכיוון בית החולים, ואז לקח הרב ספר תהילים והתפלל, ואחר כרבע שעה הגענו לחצר ביה"ח, רבי יוסף חיים רץ לכיוון בית החולים ולא חיכה שאגמור לשלם לעגלון, רץ פנימה ושוחח עם ד"ר וולך, לא הספקתי לשמוע את כל המשא ומתן, רק שמעתי שאמר לד"ר וולך 'ממתי אתה פוסק בענייני פקוח נפש?!', ואמר לי מיד להביא את החולה לכאן, וחיכה עד שיביאו את החולה וקבלו אותו, ורק אז הלך לביתו ואחר שבועיים אכן הבריא, ולא ספרו לחולה את כל הספור הזה.
שנה לאחר מכן התקיים טקס הנחת אבן פינה ליישוב חדש בגליל, והחולה שהבריא בתוקף תפקידו כאחד מראשי ההסתדרות עלה לנאום נאום חוצב להבות שכלל מנה של ציונות, וצעק והכריז בקול גדול 'אנחנו נבנה את הארץ תוך מלחמת חורמה ביד השחורה של הרב זוננפלד ופמלייתו'.
קרוב המשפחה שטיפל בזמנו בכל העניין של העברתו לבית חולים שערי צדק, גם היה נוכח באותו מעמד, ולא יכול היה לשאת את נאום השטנה נגד מי שהציל את חייו של הנואם, וכך הוא מספר: קמתי ממקומי וצעקתי לו לפני כל הקהל 'שתוק! אתה חייב לו את חייך', ומרוב תדהמה על כל שאני קרובו עושה לו כך הוא הפסיק את נאומו, ואז לקחתי את הרמקול וספרתי לכולם איך היד השחורה הזו כביכול של הרב זוננפלד הצילה אותו ממות לחיים...
אם כן, זו היא דרך התורה, כי יהודי באשר הוא יהודי צריך לדאוג לשלומו ולצרכיו הגשמיים, ויחד עם זאת אם צריך להילחם בדרכו הנלוזה עושים את זה ביתר שאת וביתר עוז.