יום שלישי י"א בניסן תשע"ט
כיצד מזַכים פת של 'עירוב חצרות' לכל דיירי החצר ללא השתתפותם?
כפי שלמדנו, 'עירוב חצרות' מתבצע על ידי גביית פת מכל אחד מפני החצר, והנחתהּ באחד מהבתים. אולם, ניתן גם לבצע זאת באופן שאחד מבני החצר נוטל פת בכמוּת המספיקה לשתי סעודות, ומזַכה אותה לכל דיירי החצר, ואף שלא בנוכחותם; ומניחהּ באחד הבתים. ואין צורך להודיע תחילה לבני החצר שהוא עושה עבורם עירוב חצרות.
ואת הזיכוי ניתן לבצע רק על ידי אדם אחר, שיאמר לו בעל הפת: "קַבל פת זו, וזכֵה בה לכל בני החצר". ואדם זה יעשה בפת 'קניָן' המועיל, וכגון 'הגבהה', 'קנין יד', 'קנין אגב', או 'קנין סודר'; ויחשוב בעת הקנין כי הוא עושה זאת עבור כל דיירי החצר, כאילו היה שלוחם.
ואם הוא מבצע את הזכייה בפת על ידי קנין הגבהה, צריך להגביהה לפחות טפח מהמקום שבו היא מונחת; ואם היא מונחת בידו – באופן שאין בכך 'קנין יד' – צריך להגביה את ידו טפח. ומלבד ההגבהה לשם קנין – כלי שֶׁפת העירוב מונחת בתוכו, רצוי להעמידו במקום הגבוה טפח מהקרקע.
[שו"ע שסו, ט, משנ"ב מח-נא, וביה"ל ד"ה צריך; ביאורים ומוספים דרשו, 63]
גר צדק הגיע להתגורר בבניָן? לתאריך הגיור יש משמעות הלכתית עבור כל הדיירים!
בהמשך לאמוּר: הזוכה בפת של 'עירוב חצרות' עבור כל בני החצר, צריך לחשוב גם על כל הדיירים שיתווספו לחצר בעתיד; ואם לא חשב עליהם, אין העירוב חל עליהם, והעירוב כולו נפסל, כיון שעירוב חצרות אינו חל אלא כשכל דיירי החצר שותפים בו. והנוהגים להניח עירוב פעם אחת בשנה עבור כל השנה – לכתחילה ראוי שאף הם יחשבו בפירוש על הדיירים שיתווספו, ובדיעבד, הרי זה כאילו חשבו כך.
ואם פת העירוב נפחתה באופן שכבר אין בה כמוּת המספיקה לשתי סעודות – למרות שבדרך כלל אם נפחתה כמוּת העירוב לאחר שכבר חל העירוב, לא נפסל העירוב בכך, יתכן שאין הדברים אמורים אלא ביחס לאלו שהעירוב כבר חל עליהם בשעת עשייתו, אבל הדיירים שנוספו לאחר זיכוי העירוב, יתכן שמאחר ובשעת הצטרפותם לעירוב לא היתה בו את הכמות הנדרשת, אינו חל עליהם.
ואם נוסף לדיירי החצר גר צדק, אשר בשעת זיכוי העירוב עדיין היה גוי, לא חל עליו העירוב, והריהו פוסל את העירוב לכל דיירי החצר, כנ"ל.
[שו"ע שסו, ט, משנ"ב נב-נד, ושעה"צ מד; ביאורים ומוספים דרשו, 66-67]
האם יכול אדם לזַכות עירוב לדיירי החצר על ידי בנו הגָרוש הסמוך על שולחנו?
בהקשר לאמוּר: בגמרא נאמר, שיכול אדם לזַכות את הפת של 'עירוב חצרות' לאחרים על ידי בן גדול, ולא על ידי בן קטן. ונחלקו ראשונים בהגדרת 'גדול' ו'קטן' לענין זה: יש אומרים שהדבר נקבע, כרגיל, על פי הגיל; דהיינו שמבן שלוש עשרה שנה ומעלה הוא גדול, ופחות מבן שלושה עשרה הוא קטן.
ויש אומרים שגדול הוא מי שאינו סמוך על שולחן אביו, ואף אם גילוֹ פחות משלוש עשרה; ובלבד שלא מדובר בילד קטן מאוד (ראה במקורות); וקטן הוא מי שסמוך על שולחן אביו, ואף אם הוא בן שלוש עשרה.
ולכתחילה יש להחמיר כשתי הדעות, דהיינו שאם מזַכה באמצעות בנו – יעשה זאת על ידי בן גדול שאינו סמוך על שולחנו. אך בדיעבד, ניתן להקל ולזַכות הן על ידי בן שלוש עשרה הסמוך על שולחן אביו, והן על ידי ילד שגילוֹ פחות משלושה עשרה אשר אינו סמוך על שולחן אביו.
ונכד הסמוך על שולחן סבו, אין דינוֹ כסמוך על שולחן אביו. ובן שלוש עשרה שנשא אשה, אף אם גירשהּ – לכל הדעות נחשב כגדול אף אם הוא סמוך על שולחן אביו.
[שו"ע שסו, י, ומשנ"ב סז ו־סט; וראה שו"ע שם לענין בת; ביאורים ומוספים דרשו, 68, 75, 76 ו־79, וראה שם, 78]