"גם מי שלא חי בעולם היהדות, כאשר הוא פוגש בציור של גדול בתורה לומד, יש לו חיבור פנימי מסוים אליו. הוא מרגיש שהרב עוסק במשהו רוחני עליון…"

אברהם ישראל פרידמן

(המאמר והתמונות באדיבות מגזין 'במה')

את ציור השמן, המלאכי-משהו, של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, קיווה מאוד ר' אורי דביר (55) לשגר לתערוכת ציורים בינלאומית בהולנד. "בתמונה הזו", הוא מסביר, "אין שבטיות. היא מדברת לכל אחד באשר הוא שם. גם אם מדובר ביהודי רחוק שמתגורר בפריז ואין לו שום מידע על יהדותו – כך שאינו רואה ברב דמות יהודית שהוא מבין אותה – כאשר הוא רואה את הרב יושב בסלונו המקולף, עוצם את עיניו ומביע פני התבטלות, אתה רואה שדבר לא נתפס אליו. הוא לבדו. זה כל מה שיש בתמונה. קשה לי להסביר את זה. זו באמת אחת מהתמונות האהובות עליי"

אנחנו יושבים בסטודיו הביתי של דביר שבמעוז האמנים (לשעבר) "קריית האמנים" בצפת. ציורי תמונה לא מעטים מעטרים את הבית – הסטודיו. לצד הציור של הראשל"צ מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, נראים ציורי דיוקנאות של מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצוק"ל וכ"ק האדמו"ר מערלוי זצוק"ל.

אתה מצייר הרבה רבנים…

"נכון. אני באמת קשור לרבנים. אני חושב שהאיכות שאני מקבל כשאני מצייר את מרן הרב אלישיב לומד – היא אחרת לגמרי, כי אני מרגיש מחובר. אני חי באותה דרך. זה לא כמו לצייר ציור מדויק ונאה, אבל לא מהלב.

"גם מי שלא חי בעולם היהדות, כאשר הוא פוגש בציור של גדול בתורה לומד, יש לו חיבור פנימי מסוים אליו. הוא מרגיש שהרב עוסק במשהו רוחני עליון, אמנם טמיר ממנו. באמת בציור של מרן הרב שטיינמן ניתן לראות דמות שמשוחררת, כביכול, מהסמלים".

אתה מצייר מדויק מאוד. קשה להבחין שמדובר בציור ולא בצילום…

"כאן אתה נגע בנקודה שחשוב לי מאוד להדגיש אותה, ואני מדגיש אותה גם בשיעורי הציור שאני מוסר: אני ממש-ממש לא מתכוון להתחרות בצילום. זו לא מחמאה בשבילי שכשאומרים לי שהציור שלי הוא כמו תמונה.

"כיום, כשלאומנות אין הרבה מה לומר, הציור מתחרה עם תמונה. אתה יכול לפגוש אדם מצייר משחת נעליים, או ירקות בשוק, וזה נראה אותנטי. אבל זה לא הקו שלי. אילו הייתי שואף להגיע לרמת צילום, הייתי פשוט מצלם. הרי הרבה יותר קל לצלם מלצייר. אני אפילו מקפיד לעתים לקשקש כמה קשקושים בציור, כדי שיזהו שזה בסך-הכול ציור.

"הייתה משפחה בכפר בירייה, שלאחר מות האב ביקשו הבנים שאצייר אותו. לקחתי את התמונה שלו וציירתי לפיה. הם הגיעו אליי לאחר כמה ימים נרגשים: 'אבא הגיע לבקר בבית', תיארו. אני למד מזה כמה הציור יכול לחבר אנשים".

רבים שרכשו מציוריו מעידים שהם פשוט יכולים להסתכל על ציור כמהופנטים, מבלי לשים לב שהזמן חולף ביעף. זה כל-כך לא אופייני לדור שלנו, המהיר והבלתי מרוכז כל-כך. ככלל, איש שיחנו מצייר רק ציורי-שמן, שנעשים באמצעות צבעי שמן. "זה ציור תמים, עמוק ונקי", הוא מסביר. "לציור-שמן יש ייחודיות שאין בציור אחר".

*

אורי דביר נולד ברחוב אהוד שבשכונת הכרמל בחיפה. בשנות טל-ילדותו למד בתיכון עירוני ה', ב'גימנסיה ביאליק' ועוד. "היינו מגיעים לבית הספר, בא נודה, כדי 'לעשות שמח'. בשביל מה אתה חושב מגיעים לבית ספר ממלכתי? צריך שיהיה מעניין… ותמיד ציירתי, כבר מימי הגן. הייתי תמיד 'הצייר של הכיתה'".

בנערותו החל להשקיע בתחביב הציור. לשם כך סר למכללת 'עין-הוד', כפר ציירים ידוע, כדי להשתלם במקצוע. ברבות הימים גם שם לא היה לו נעים והוא שב לצייר בבית הוריו. בשלב מסוים יצא לנכר והחל לצייר "ציורי-רחוב" שלדבריו הביאו לו התפתחות חשובה באומנות. "התחלתי עם ציורי-הרחוב באמסטרדם. הייתי צריך להתפרנס ממשהו, ובד-בבד ראיתי חובבנים שמציירים ציורים על רצפות הרחובות, דבר שגרם לי חשק לחקות אותם. זה ממש 'הלך'", הוא מתאר. לאחר מכן המשיך את ציורי-הרחוב גם בפריז, ולאחר מכן בארץ – ברחוב דיזנגוף בתל אביב.

תמיד קיננה בו, בילד-הנער, שאלת האמונה ותכלית הבריאה. "אני זוכר שכילד שאלתי את אבא שלי פעם איך נהיה העולם, והוא השיב לי שהאלוקים ברא אותו. ואז נפל לי האסימון. אבא שלי לא היה חילוני אמיתי. הוא אמנם גדל בבית חילוני, אבל אמי גדלה בבית של שומרי מצוות, יוצאי-חלציו של פוסק נודע באירופה של טרום השואה. בראש השנה אף ביקרתי עם אבי בבית כנסת.

"תמיד העסיק אותי מאוד נושא האמונה. הייתה לי גם חוויה מיוחדת כילד בן 8. הייתי הרבה בים, לרוב מתבודד עם עצמי. ביום מן הימים ישבתי באיזו 'דיונה', ועברתי חוויה שאני זוכר אותה חזק מאוד. לידי היה פרח לבן, 'אל-מוות' שמו. הפרח הזה שורד גם בהיעדר מים. שאלתי את עצמי לפשרו של הפרח הזה, ואז הבנתי שהוא לא מעשה ידי אדם. שאלתי את עצמי: מי באמת ברא את הפרח הזה? הבנתי שיש כאן משהו הרבה יותר גדול ממה שנראה בעין, שיש השגחה פרטית, וכי מי שעשה את הפרח הזה כל כך יפה, הוא זה שיצר את כל הבריאה המופלאה שלנו. זה 'הקפיץ' לי את הרגש, אבל ילד הייתי, וילד לא יודע להמיר ראייה מפעימה לחיי מעשה".

*

בגיל 28 חל המפנה הדרסטי – הוא החל לשמור שבת. ואז הסקרנות החלה רק להציק לו יותר ויותר. "הסתקרנתי מאוד, ורציתי ללמוד יותר ויותר. הפריע לי מאד, למשל, שאני לא יודע הלכות. אתה צריך לדעת לאן לפנות בפועל כל רגע, ואתה לא יודע. זה בלתי-אפשרי ככה. אני זוכר שעסקתי אז בציור-קיר ענק במשך חודשיים, הייתי טרוד מאוד, אבל תמיד הפריע והציק לי היעדר הקשר עם בורא כל עולמים".

כדי למלא פערים, קבע לימוד ב"חברותא" עם הרב יצחק לנדא ז"ל, חבר ילדות ששב בתשובה לפניו, וליווה אותו בצעד הראשון. ר' אורי נשמע נרגש-משהו, דומה שרטט חולף בגוו. עיניו ניצתות, כמו אז. "אני חייב לציין שהכרתי את אנשי הבוהמה – סופרים, ציירים ואמנים בולטים ביותר, ולפני שעשיתי את הצעד הזה פשוט שאלתי כל מי מהם שרק יכולתי: תגיד לי, על מה אתה סומך כשאתה נוסע בשבת? הרי אין לנו ספרים אותנטיים כמו התנ"ך, שמספר לנו מה היה, מה יהיה ומה צריך לעשות. היה מדהים לגלות שאין להם על מה לסמוך. הם פשוט החרישו. לא ידעו מה להגיד לי".

בשלב מסוים, לפני כחצי יובל, עבר עם חברו, הרב לנדא, לצפת, וביקש להסתפח ללומדים בישיבה לבעלי-תשובה 'אור יקר', שבפאתי העיר העתיקה. עד הרגע הזה הוא לומד בישיבה מדי בוקר.

– אחרי שאתה לומד בבוקר, הציור נראה אחרת?

"לא רק הציור. כאשר אני לא לומד – אני בעצמי, קודם-כל, מרגיש לא מחובר. נסחף עם כל דבר קטן. בעצם הלימוד המועט שאני יכול ללמוד – אני מרגיש שהחיבור שלי להקב"ה הוא חיבור אחר לגמרי. זהו חיבור רוחני שקשה לי להסביר אותו. בלי ללמוד סוגיה, 'תוספות' טוב, זה משהו אחר. משהו אחר".

לסיום, אי אפשר שלא לתהות: איזה ציור היית רוצה מאוד לצייר ועדיין לא ציירת?

"הייתי מאוד רוצה לצייר דיוקן עצמי, כחלק מביטוי לפנימיות. הרי הפנים זה לא משהו חיצוני; זו הפנימיות של האדם. דרך הציור אולי אצליח לגלות את עצמי יותר".

(פורסם במגזין 'במה' מס' 22)