הלילה ירד על עמדת הצבא הרוסי שבפאתי העיירה סלונים, החושך כסה את היקום, והעלטה עטפה בכנפיה את הארץ והיושבים בה. בתוך העמדה ניצב חייל חסון, הרובה על כתפו, עיניו משוטטות על הישימון שלפניו, אולם מוחו ולבו נתונים היו למשהו אחר לגמרי. ליל יום טוב ראשון של סוכות הוא הלילה. רחוק היה מביתו של אבא, רחוק עוד יותר מדרך חייו של אבא, אולם תשוקה עזה בערה בקרבו, השתוקק הוא בכל מאודו לקים מצות ישיבה בסוכה, והלהבה שבלבו יקדה ולא נתנה לו מנוח. הוא סקר את השטח שלפניו, השקיף אל עבר בתיה המרוחקים של העירה, ולפתע החסיר לבו פעימה. סוכה נצבה לה שם! האור שבקע מחרכי הסכך לא הותיר בלבו מקום לספק, סוכה היא. מאבק איתנים התחולל בלבו, מחד גיסא – הנה יכול הוא להגשים את שאיפתו, לרוץ במהירות אל הסוכה ולקים את המצווה, אולם מאידך גיסא מתחייב הוא בנפשו, אם יגלו כי הפקיר את העמדה… קשה היה לו לדמיין את התוצאות.
המנהג על פי החוק היה, כי לחייל בעת המשמרת שלו אסור לעזוב את העמדה, אלא אם כן נפנה הוא לצרכיו, ואז עליו להעמיד את הרובה בעמדה ולהזהר לא להתרחק. אם עובר המפקד במקום ורואה את הרובה, קורא הוא לחייל בשמו, אם עונה הוא לו – מוטב, ואם לא – אות הוא שהחייל התרחק יתר על המידה, ואז נוטל המפקד את הרובה עמו, והחייל נידון על נטישת העמדה ועל הפקרת הנשק.
לאחר התלבטות לא פשוטה החליט החייל דנן לקחת את הסיכון. הוא השעין את הנשק על קיר העמדה, והחל לרוץ במהירות עצומה לעבר הסוכה. הוא נקש על הדלת בבהילות, ובמילים חפוזות הסביר ליהודי ולמשפחתו, שהסבו בסוכה, כי יהודי הוא, וברצונו לאכול כזית בסוכה. לאחר שברך "לישב בסוכה", אכל כזית חלה בהתרגשות, וסרב בנימוס להצעות של בני המשפחה להצטרף אליהם לסעודה, נמלט כל עוד רוחו בו חזרה על עבר העמדה. לבו הלם בפראות, האם הרובה עדיין בעמדה? האם גילו אותו? מתנשם ומתנשף ממאמץ הריצה הגיע אל העמדה. הרובה היה שם. הוא כרע תחתיו באפיסת כוחות, וחיוך גדול האיר את פניו. עוד רגע אחד ישב כך על הרצפה, ובמשנהו זינק על רגליו. את לבו הציפה שמחה עצומה, שמחה על שזכה, ברוך ה', לקים מצות סוכה כהלכתה, שמחה על האור הגדול שהבליח בנשמתו, והוא פצח בריקוד של שמחה אמתית, שהניעה את גופו, רוחו ונשמתו עד אור הבוקר.
למחרת היום, בבקרו של חג, נכנס לבית מדרשו של בעל ה'יסוד העבודה' זי"ע חייל גבה קומה, לבוש מדי צבא הצאר, בא הוא להתפלל עם הצבור תפילת שחרית. מייד כשנכנס, נפנה הרבי לעומתו: "אור גדול זורח ממנו", אמר.
אחרי התפילה התוודעו החסידים לסיפור שבפי החייל, והבינו את פשר דבריו של הרבי על האור הגדול שבקע מדמותו של החייל.
שמחה אמיתית קרנה מפניו
כשסיפר הרבי בעל 'ברכת אברהם' מסלונים זי"ע סיפור זה, הוסיף לבאר, כי הסיבה, שבגינה קרנו פני החייל, לא הייתה מצוות ישיבה בסוכה שהוא קיים. הסיבה שבשלה היה האור הגדול הזה הייתה השמחה הגדולה שהציפה אותו. השמחה הגדולה הזאת, בחג שבו מצווים אנו "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם" (ויקרא כג, מ) – היא מקור האור הגדול שראה הרבי בעל 'יסוד העבודה' על פניו של החיל.
בכמה מקומות בתורה אנו מצווים לשמוח בחג הסוכות. התורה מיחדת בכך את חג הסוכות מכל ימות השנה ומשאר המועדים. הרמב"ם במשנה תורה (הל' לולב פ"ח הי"ב) כותב: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתרה, שנאמר 'ושמחתם לפני ה'… שבעת ימים' (ויקרא כג, מ). וממשיך הרמב"ם ז"ל (שם, הלכה יד-טו): "מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ושמחין במקדש בימי חג הסוכות (עי' סוכה נא ע"ב נג ע"א)… שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הקל שציוה בהם, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב' (דברים כח, מז) (עכ"ל)
ואכן מצאנו אצל גדולי עולם גילויי שמחה עצומים ומיוחדים בחג הסוכות. הגאון רבי חיים לייב מסטאויסק זצוק"ל היה שרוי בשמחה עצומה בחג הסוכות, הוא לא יצא כמעט מסוכתו בכל ימות החג, כשהוא שואב שמחה ואושר עילאי בצל הסוכה. מספרים, כי גם באמצע הלילה היה נעור וקם ממטתו מספר פעמים, ומרוב התלהבות היה מנשק את דפנות הסוכה בשמחה ובהתרגשות עצומה.
גם כשהגיעו הדברים לידי נסיון, הקפידו הצדיקים ששמחת החג לא תתעמעם חלילה. באחת השנים שהה הרבי בעל 'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע בבלגיה בחג הסוכות. במהלך סעודת החג החל לרדת גשם שוטף, וזלעפות המטר שדפקו בעוז על הסכך הגירו נחילם של מים אל תוך הסוכה. הקור העז וגשם הזלעפות הניסו את יושבי הסוכה לתוך הבית, אולם הרבי לא מש ממקומו. הוא ישב, כשפניו קורנות משמחה עילאית, וזימר מזמירות החג בחשק ובהתלהבות. למלוויו של הרבי קשה היה לעמוד בקור העז וברטיבות המחלחלת, אולם הרבי אחוז היה שמחה כצומה, וכאילו לא שת לבו לכל המתרחש סביב.
לאחר שהתפזרו העבים והגשם חדל לרדת, בקשו החסידים להבין את פשר הדבר, והרבי הסביר: "במשנה במסכת סוכה (ב, ט) מובא, כי כשיורדים גשמים, משול הדבר לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו רבו קיתון בפניו. ומה עושה העבד, כששופך לו אדונו קיתון בפניו?" שאל הרבי ומיד השיב: "הוי אומר, אם שוטה הוא – בורח, אולם אם פיקח הוא – נשאר כדי לרצות את אדונו, ואדרבה, שמח הוא גם כשרבו גוער בו וגם כששופך קיתון בפניו, שמח הוא על הקשר שיש בינו לבין אדונו, ומנסה לרצות את אדונו ולהיטיב את מבטו עליו".
ואמנם בכל תפוצות ישראל רואים אנו שמחה עצומה, המקיפה את הכל בימי חג הסוכות. השמחה ששררה בישיבת ראדין בימי חג הסוכות בלתי ניתנת לתיאור, והיא הגיעה לשיא בשמחת בית השואבה. התלמידים היו מפזזים ומכרכרים בעוז, מתוך שמחה של מצוה, ונותנים ביטוי מוחשי למצות היום "והיית אך שמח" (דברים טז, טו), כשרבם הנערץ, מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל, בראשם, ומשמיע להם מדברות קדשו. כך נהגו ונוהגים עדין בכל תפוצות ישראל לחגוג בשמחה רבה את שמחת בית השואבה, בתופים ובמחולות, מתוך שמחה עצומה. שמחה זו אינה אלא פחות ממשל לשמחה העצומה ששררה בבית המקדש בשמחת בית השואבה, שעליה כתוב ברמב"ם (הל' לולב ח, יב-טז): "בכל יום ויום מימי חולו של מועד, מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים, לשמוח שאר היום עם כל הלילה. והיאך היתה שמחה זו, החליל מכה (סוכה נ, ע"א), ומנגנין בכינור ובנבלים ובמצלתיים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה, בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שירות ותשבחות… גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ושמחין במקדש בימי חג הסוכות… ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר 'המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה" (שמואל ב – ו, טז)" (עכ"ל).
בזמן מלחמת תש"ח, כשירושלים היתה מטוחת בפגזים ירדנים ובפצצות מרגמה ללא הרף, ויושביה נתונים היו בסכנת נפשות תמידית, היו רבים שנסו מביתם, שהיה סמוך לקו החזית, אל שכונותיה המרוחקות יותר של ירושלים, למצוא מחסה בטוח יותר. ביניהם היה מרן הרה"ק רבי מרדכי חיים סלונים זצוק"ל, שמצא מקלט בבית שבשכונת 'בית וגן' בעיר. היה זה בדיוק בערב חג הסוכות, ובקושי רב הצליחו קומץ החסידים שעמו לארגן סוכה כשרה וארבעה מינים. על יותר מזה לא העזו לחשוב אפילו, במצב נוראי כזה של מנוסה ובהלה. אולם הרה"ק רבי מרדכי חיים, שכונה בפי הכל 'ר' מוטל', לא ויתר, הוא ארגן 'שמחת בית השואבה' בתוך המהומה, ויצר אי של שמחה בתוך הים הסוער וגועש של הפחד והבהלה. שמחת בית השואבה הזאת נחקקה בלבותיהם של המשתתפים, כשר' מוטל רוקד מעל ומעבר להרגלו, בעוז ובשמחה רבה, ומקרין על סביבותיו שמחה עד אין קץ.
נקי מעוונות, מסוגל לשמוח
הרבה הפליגו בספרים הקדושים על כוחה של השמחה, על מעלתו הגבוהה של האדם, כשהוא אחוז שמחה של מצוה, ועל ההישגים הרוחניים העילאיים שאפשר להשיג בזמן של שמחה (עי' ברכות ט ע"ב, תענית כב ע"א). אולם גם ברובד הפשוט של החיים מסוגלים אנו לחוש את כוחה של השמחה. אדם השרוי בשמחה – אדם אחר הוא, מבטו טוב על העולם ועל יושביו, רואה הוא טוב, רוצה בטוב ובוחר בטוב. נדמיין לעצמנו חתן ביום חופתו, השרוי בשמחה שאין לה שיעור. השמחה, שבה הוא שרוי, משפיעה עליו השפעה עצומה, לא נראה אותו כועס או עצבני, אדרבה, הוא יהיה סלחן וסבלן, כולו אומר טוב, ומעיניו יהיו נתונים לחוויות רוחניות עילאיות ולשאיפות נשגבות. השמחה מובילה את האדם למחוזות טובים ונעלים, הופכת אותו רוחני יותר, ונותנת לו כוחות להגשמת שאיפותיו.
אולם יש בחיי היום יום מניעה הוספת, שאינה נותנת לאדם לשמוח באמת ובתמים שמחה מוחלטת, והיא, כדברי ה'נתיבות שלום': "כל זמן שהיהודי מלא עוונות, אין ה'חלק אל-ק ממעל' שלו מניח לו לשמוח, ואף כשרוצה לשמוח איננו מצליח לעורר בנפשו את השמחה, ובעצמו אין הוא יודע למה ומדוע. אך הסיבה האמתית לכך, מפני שבפנימיות נפשו הוא מדוכא על שמרגיש עצמו כל כך רחוק מה' יתברך". דהיינו, העובדה שיש באדם עוונות מונעת ממנו לשמוח באמת ובתמים. אולם כל זה נכון בנוגע לכל ימות השנה, מה שאין כן לגבי חג הסוכות, שבו מניעה כזאת אינה קימת, כפי שממשיך הנתיבות שלום ומבאר (שם): "אבל אחרי יום הכפורים, ש'ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם' (ויקרא טז, ל), על כן אז הוא 'זמן שמחתנו' (עי' דברים טז, יד-טו). עכשיו מסוגל יהודי להתנער מכל דאגות עניני העולם הזה ולהתרומם לה' יתברך, וממילא יכול הוא אז לשמוח". כשהאדם נקי מעוונות, כשחטאים אינם רובצים על לבו, אז מסוגל הוא להגיע למדרגות של שמחה אמתית. ולכן חג הסוכות, שהוא כדברי המדרש (תנחומא, אמר, פ' כ"ב) "ראשון לחשבון עוונות", הוא הזמן המתאים לשמחה אמתית.
אפילו הרצפה רעדה
שקט השתרר בהיכל בית המדרש הגדול דחסידי גור בירושלים עם תום תפילת חג ראשון של סוכות בשנת תשל"ט. הגבאי של הרבי בעל ה'לב שמחה' זי"ע נטל את רשות הדיבור, הודעה חשובה לו לצבור בשם הרבי: "הרבי בקש להזכיר לכולם את מצות היום – 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם'" (ויקרא כג, מ). לא חלף אלא רגע קט, וצבור החסידים פצח ברקוד סוער ובקול שירה מתרונן. במשך שעה ארוכה רעדה הרצפה בשמחה עילאית, כשהחסידים מקימים את מצות החג בהידור, ואין להם בעולמם בלתי שמחה אין קץ. מי שהפסיק אותם היה הגבאי, כששוב היתה בפיו הודעה מעם הרבי: "הרבי בקש להזכיר לצבור את מצות הסעודה, שאף היא חלק ממצוות החג…"
יהי רצון שנזכה להניח את ה'עולם הזה' מחוץ לגבולות הסוכה, נשמח שמחה אמתית ושלמה, ונקיים בהידור רב את מצות התורה "והיית אך שמח" (דברים טז, טו).
(מתוך מאמר מרוה לצמא – הרב ישראל פולק – בעיבוד מ. וינשטוק)