מספר לנו בעל רשת מזון ממרכז הארץ: לפני מספר שנים נכנסה אישה לאחת החנויות, לקנות קצת עופות לכבוד שבת. חתכתי, שקלתי ארזתי ואמרתי לה את המחיר. אבל במקום לשלם היא התחילה להתווכח, שזה יקר מידי וכו'.
מכיוון שאין לנו "מחירון מיוחד למתווכחים" אמרתי לה: זה המחיר הקבוע, זה המחיר האחיד לכולם, וזה מה שכולם משלמים. משראתה שאלו הם פני הדברים, החליטה לוותר על חלק מהמאכלים ולהשאיר אותם בחנות – למרות שהדברים כבר נארזו עבורה.
בהמשך התור עמד אברך. לאוזניו הגיעו ה'דין-ודברים', אך מכיוון שלא שמע את הפרטים שאל על מה נסוב הדיון. אמרתי לו דברים כהווייתם: האשה ביקשה לקנות כמה דברים, התווכחה על המחיר, והחליטה להשאיר חלק מהמוצרים בחנות.
הסיפור מאוד נגע לליבו, והוא אפילו התרעם: "איך אתם יכולים להתווכח עם בן-אדם שבא לקנות אוכל? עופות זה לא מותרות – זה אוכל!"
אמרתי לו – ממשיך בעל רשת המזון – שאם אדם ידפוק אצלי, או אצל שותפי בבית, הוא כמובן יקבל צדקה בשפע. אבל פה זה עסק ולא גמ"ח, אתה לא יכול לעשות איפה-ואיפה בין הלקוחות. אם נקבע את המחירים בהתאם לרמת הוויכוח של הלקוח תיווצר לנו פה אנדרלמוסיה – אתה לא מסכים איתי?!
הוא לא הסכים. כלל לא הסכים: "האשה רצתה אוכל. אוכל פשוט. למה מתווכחים איתה?"
ניסיתי שוב להסביר לו מכיוון שונה, אבל זה לא נתפס לו בראש. "לא מתווכחים כשאדם רוצה לרכוש אוכל. נקודה".
אם לא היה מתרחש בזמן-זה משהו חריג, יכול היה הוויכוח הזה להימשך שבעה ימים ושבעה לילות רצופים… אבל אז קרה משהו חריג.
*
"יודע מה?" הפתיע האברך, "בוא נפתח כרטיס לקוחות שמיועד בדיוק למקרים מעין אלו. בכל פעם שמגיע לקוח שמתווכח על המחיר, וניכרים דברי אמת שזה בגלל שאין לו, תפחיתו לו מהמחיר ותרשמו את זה ב"כרטיס הלקוחות". ככה ניצור מעין "קרן קטנה" ששם יצטברו החובות של אותם עניים. בכל פעם שיצטבר שם חוב של כמה מאות שקלים, תתקשרו אלי וכאשר אגיע לחנות אסגור בלי נדר את החוב".
תכל'ס: ככה הסיפור כבר מתנהל בחנות כמה שנים! בכל פעם שאנו מזהים מקרה של ויכוח שנובע מתוך מצוקת אמת, אנחנו רושמים את הסכום החסר בכרטיס החדש. כך נמנע צער, כך נמנעים ויכוחים מיותרים, וכך זוכים הלקוחות לקבל את שלהם בדרך הכי מכובדת. הם הרי לא מעלים על דעתם שמישהו משלם בשבילם.
*
אז למה אני מספר לך את כל זה? בגלל ההמשך:
שבוע שעבר נכנס לחנות האברך, אמרתי לו: אתה יודע שיש לך כאן חוב קטן… הוא שאל "חוב שלי פרטי – או מהכרטיס שפתחנו?" אמרתי לו שהחוב זה בקרן הקטנה, וכבר מדובר בסכום של 1,050 ₪. בתגובה הושיט האברך כרטיס אשראי וביקש לחייב אותו ב-1,500.₪ כך גם החוב יכוסה, וגם תישאר מקדמה על סך 450 ₪ לקראת החגים והצרכים המרובים.
גיהצתי את הכרטיס, הקלדתי את הסכום, ובינתיים יצא האברך החוצה (קורונה, זוכרים?) להמתין לקבלה. אך שוד ושבר! במקום להקליד 1,500 ₪ הקלדתי 15,000. אסון!
ניסיתי שוב ושוב לבטל את העסקה, אך ללא הצלחה (אולי זה קשור למערכות חדשות במכשירי כרטיסי האשראי למניעת גניבות, אולי). התכסיתי בזיעה קרה. האברך ממתין בחוץ לקבלה, ואני אנה אני בא? האצבעות רועדות, אני לא מצליח לבצע את השינוי…
קפצתי החוצה בבהלה חיוור כולי. סיפרתי לו מה קרה וביקשתי: תתקשר דחוף לחברת האשראי. תבקש ביטול! אני לא מצליח…
הייתי המום מהתגובה שלו.
*
"לא נורא. שיישאר. זה בסדר". ככה בשלוות-נפש… לא ידעתי מה להגיב. מה זאת אומרת שיישאר? זה 15,000 ₪. הייתי בטוח שהוא לא הבין את הבעיה. חזרתי והסברתי לו את הפאשלה, אך הוא בשלו. זה בסדר… בעיקר יצאתי מדעתי משלוות הנפש בה הוא התייחס לפנצ'ר.
"תראה", התחיל האברך להסביר את עצמו. "מאז שפתחנו את הקרן הקטנה הזו אני רואה בחוש כיצד הקב"ה מיטיב אתנו בתחום הכלכלי" – – –
נכון – מסיים בעל רשת המזון – בטח הוא עשה לעצמו חשבון מאיפה ואיך וכיצד הוא יגייס את הסכום הענק הזה לטובת העניים. אבל מאיפה הוא גייס את שלוות הנפש הלזו?! שלוות הנפש לא רק כשזה נוגע לדברים אישיים שלו, אלא שלוות הנפש כשזה מגיע לעזרה לזולת, מאיפה?
('איש לרעהו')