האופנים שבהם דייר גוי או יהודי אוסרים את החצר שעשו בה 'עירוב חצרות'
* חצר שדרים בה יהודים וגוי, והגוי וכל בני ביתו יצאו לפני השבת לעיר אחרת, ואין בדעתם לשוב לביתם עד לאחר השבת – העירוב חל. ואם לבסוף שב הגוי לביתו בשבת – 'עירוב החצרות' מתבטל, אולם, ניתן לשכור ממנו את רשותו בשבת; והשכירות אינה גורמת לכך שעירוב החצרות שנעשה בערב שבת ישוב לקדמותו, אלא שעל ידה ניתן להתיר את טילטול החפצים מהבתים לחצר באופן שכל היהודים הדרים בחצר 'יבטלו את רשותם' (לגבי אחד מהם, ואזי יהיה מותר לו בלבד, לטלטל מביתו לחצר, ולהיפך; וניתן להתיר גם לאחרים לטלטל מביתם לחצר, על ידי שאותו אחד ישוב ויבטל את כל הרשויות לגבי אדם אחֵר, וכן הלאה.
* גוי המתארח בחצר של יהודים – אינו אוסר את החצר, מפני שהוא אורֵח בעלמא. אולם, אם הוא מתארח בחדר או בבית המושכר במיוחד לו, הדין כך: אם הוא מתאכסן בחצר זו בתדירות – מיד בבואו בפעם זו להתארח בחצר, החצר נאסרת. ואם הוא מתאכסן בה באקראי, אינו אוסר את החצר אלא לאחר שלושים יום. ואם על פי תנאֵי השכירות, או מסיבה אחרת, בעל הבית רשאי להוציא את השוכר מרשותו בכל עת – יש אומרים שהגוי נחשב כאורֵח בעלמא; ויש אומרים שרק אם הוא חולק מטבח משותף עם בעל הבית, וגם יש להניח שבעל הבית לא השכיר את רשותו על דעת שחצרו תֵּאסר עליו, החצר אינה נאסרת.
* יהודי המומר לעבודה זרה, אף אם עובדהּ רק בצינעה – דינו כגוי, ולא ניתן לשתפו ב'עירוב חצרות', אלא צריך לשכור ממנו את רשותו. וכן יהודי המחלל שבת בפרהסיה – דינו כגוי. אולם, המחלל שבת בצינעה, אף באיסור דאורייתא – אף שאינו יכול להשתתף בעירוב, אין צריך לשכור ממנו את רשותו, אלא צריך ש'יבטל את רשותו' לגבי דיירי החצר האחרים.
* אדם שגדל מנותק משמירת התורה והמצוות, ומחלל שבת בפרהסיה – נחלקו הפוסקים אם נחשב כגוי לענין עירוב חצרות, ויש שכתב שצריך לדון על כל אחד ואחד בנפרד.
מֵהלכות המאכל המשמש ל'שיתוף מבואות'
* 'עירוב חצרות' הנעשה בחצר, ניתן לעשותו בפת בלבד, וחובה להניחו בבית הראוי לדירה, משום שמהותו של עירוב זה הוא – שדיירי כל החצר נחשבים כדיירים בבית שבו מניחים את פת העירוב; אולם, 'שיתוף מבואות', אין לו שייכות ל'דירה', אלא לחצר, ולפיכך, ניתן לעשות את השיתוף בכל מאכל שהוא, וכן להניח את המאכל במקום שאינו ראוי לדירה. ולמרות זאת, חובה להניח את המאכל במקום שהמאכל משתמר בו, דהיינו, בשטח הפתוח שבאחת החצרות; ולא בשטח המבוי, שהמאכל אינו משתמר בו.
* שיתוף מבואות ניתן לעשות בכל סוגי המאכלים והמשקאות; ויש אומרים שאף על פי כן עדיף לעשותו בפת; אך יש אומרים שעדיף לעשותו ביין; ויש שנראה מדבריו שאין עדיפות לפת או ליין.
* תבלינים, שאינם ראויים לאכילה בפני עצמם, לא ניתן לעשות בהם שיתוף מבואות; ובשעת הדחק יתכן שניתן להקל.
* כמוּת המאכל, או המשקה, הנדרשת לשיתוף מבואות, ב'מבוי' שיש בו שמונה עשרה חצרות או יותר, היא – שמונה עשרה גרוגרות, שהן כשיעור שתי סעודות.