מידי בוקר אני משתתף בשיעור קצר של כרבע שעה עד עשרים דקות בשער הביטחון שבספר חובת הלבבות. השיעור שינה את חיי ואת חיי המשתתפים ללא היכר. הלימוד בספר נוסך רוגע ושלוה פנימית, המוציאה מהנהגת הטבע להנהגה של השגחה פרטית ממש.
באותו בוקר, הרב המוסר את השיעור נאלץ להיעדר, וביקשו ממני שאמסור את השיעור במקומו. מסרתי את השיעור, שעסק באותו יום בעניין חובת האדם לשמור על בריאותו ולחזר אחר אמצעים להיות בריא, וכשם שאסור לאדם לומר שהוא בוטח בה' שאם נגזר עליו לחיות – יחיה, גם אם יקפוץ מהגג או שישתה את סם המוות, כך גם עליו להיות אמון על בריאותו ועליו להישמר ממאכלים המסכנים את בריאותו או מכל דבר אחר…
הרחבתי את היריעה והוספתי סיפורים מגדולי הדורות שהקפידו לשמר את בריאותם, כגון המעשה ב'חזון איש' שמישהו ראה אותו מטייל בחוץ בסיבוב היומי שלו כמצוות הרופא עליו, ושאלו אם אין בזה משום ביטול זמן… הגיב החזון איש ואמר: "אילו האדם היה יודע כמה חביב בעיני ה' שאדם משמר את בריאות גופו שניתן לו בפיקדון, היה טורח הרבה לבריאותו"… ועוד סיפורים כהנה וכהנה.
בגמר השיעור נסעתי לדיאטן, אליו הפנה אותי הרופא בעקבות בדיקות דם לא הכי מלבבות… ישבתי אצלו והוא אסר עלי חלק גדול מהמאכלים האהובים עלי ביותר באיסור גמור.
בתחילה חשבתי בליבי: שהוא יגיד מה שהוא רוצה, ואני אעשה מה שאני מבין… כלומר: אשמור על התזונה, אך לא בקיצוניות שכזו…
אך בעודי מהרהר, לפתע חזר אלי במוחי שחזור מהיר של השיעור שלפני כמה דקות אני עצמי מסרתי בהתלהבות… והנה, אני בעצמי כבר הולך נגד רצון הבורא! הלוא אם הבורא היה רוצה שאוכל את הדברים הללו, אזי לא הייתי חולה. ועתה שכך רצונו ומצוותו, איך אוכל להמרות את פיו?
תיכף קיבלתי על עצמי את מצוות המלך באהבה, ואני מקפיד להיצמד לכללים ובזה עושה רצונו בשמחה. ראיתי בזה השגחה פרטית מיוחדת, שכן אילולי השיעור, ככל הנראה לא הייתי מקפיד לגמרי, ובזכות השיעור אני עושה זאת באהבה גמורה.
אני מפרסם את הסיפור שלי כדי לחזק רבים אחרים במצבים שונים, שבהשקפה נכונה אפשר להצליח בקלות לשמור על רצונו יתברך.
בעל המעשה: כ.ר
(טיב הקהילה)
1/176