שמעו נא רבותי עוד במעלת היגיעה והעבודה מתוך מסירות נפש, מעשה נורא באיש מבני ישראל אשר התענה תחת ידי ה'רשעים' בימות המלחמה ,ובמר ליבו פרק מעליו עול תורה ומצוות (ואין אדם נתפס וכו'), לאחר המלחמה הקים את ביתו עם בת ישראל אשר גם היא התרחקה לגמרי משמירת המצוות, את מקום מגורם קבעו בירכתי ארץ, רחוקים מערי היהודים הכשרים, בביתם לא ניתן כל זכר לקדושה ויהדות, וגם את בנם הנולד להם חינכו בלא שום קשר לאידישקייט, ויגדל הילד ויגיע קרוב לבן י"ג שנים.
האב שלא אבה לספר לבנו מהותו של יום, בו הוא נכנס לעול תורה ומצוות, לא הוסיף דבר מאומה, רק אמר לו שהיום בו נעשה הנער בן י"ג שנים הוא 'יום הולדת' מיוחד, ולכבוד היום יסע עמו לעיר הגדולה וירכוש עבורו מתנה חשובה ככל אשר תאווה נפשו. ואכן, בהגיע היום נסעו יחדיו, והלכו אל מרכז העסקים שבעיר הגדולה לתור אחר 'מתנה' ראויה ולא מצאו, עד שעברו בסמוך לחנות שבה מוכרים דברי 'יודאיקה' (המה דברים שבקדושה, חדשים גם ישנים העשויים מעשה אמן), האב לא רצה להיכנס לשם שמא יימשך הבן אחר היהדות, אך הבן הפציר בו מאוד שרוצה להיכנס, ובעל כרחו נגרר אחריו להשביע את רצונו, בהיותם בחנות צדו עיני הבן מנורה כלילת יופי בת שמונה קנים המגולפת מעץ בעבודת יד.
המנורה מצאה חן בעיני הנער וביקש מאביו לקנותה עבורו, נחרד האב כי מי יודע מה יהיה… ואמר לו שמסכים לקנות עבורו את הכול חוץ ממנורה זו, אך הבן עמד על שלו והתחנן, אין רצוני אלא במנורה זו, 'אחת שאלתי אותה אבקש', והתווכחו ביניהם, עד שטען הבן לאביו, הרי אמרת שתקנה את החפץ שאני רוצה… נסתתמו טענותיו ופנה אל המוכר לשאלו 'מה יקר' וכמה עולה מנורה זו, הלה השיב מנורה זו אינה עומדת כאן למכירה כלל, אלא 'לראותה בלבד', כי 'מעשי עשייתה' ע"י איש יהודי בימות המלחמה בעודו במחנות העבודה תחת שעבוד הרשעים ימ"ש, קניתי אותה בדמים מרובים ואין ברצוני להוציאה מתחת ידי.
הילד לא הרפה, וזעק 'נפשי יצאה' מרוב השתוקקות להשיג מנורה זו, ותראה שאבי ישלם עליה כל מחיר שבעולם, אחר 'דין ודברים' נענה המוכר ונקב בסכום גבוה, גם האב הסכים בלית ברירה , ויצא הילד מהחנות כשתאוות ליבו בידו. ובכל יום ויום היה הנער משתעשע במנורה, ולא שבעה נפשו להביט בה ובכל הגילופים שבה, עם הזמן נרגע האב מחששותיו שמא יתקרב הבן לדרך היהדות בראותו שאין זה אלא כשעשוע בעלמא… ויהי היום – בפרוס ימי החנוכה, הוריד הנער את המנורה כדרכו, ולדאבון לב היא נשמטה מידו, נפלה על הארץ ונשברה לשברי שברים, ויזעק זעקה גדולה ומרה… הרגיע האב את סערת רוחו, ואמר לו הבה ננסה יחדיו לבנותה מחדש, להדביק שוב את כל חלקיה עד שתעמוד על תילה כבראשונה.
והנה, בתום כדי עבודתו נפלה פיסת נייר מאחד הקנים שהיה חלול בקרבו, משראה האב מה כתוב בנייר נפל ארצה מתעלף… מיד השיבו את רוחו, אז פרץ האב בבכי גדול ומר, וכך אמר, באותה איגרת מגולל ה'אומן' שעשה את המנורה את תלאותיו, שהוא עובד י"ד שעות ביום תחת ידי הנוגשים, ולעת ערב הוא גוזל הוא משעות השינה המועטות ועובד בלילות במסירות נפש ממש לבנות מנורה אשר עליה ייאמר 'זה א-לי ואנווהו' – ובעוד כמה חדשים כשיגיעו ימי החנוכה יהא בידו להדליק בה.
עוד כתב בה האיש, שאינו יודע אם יזכה לחיות עד חנוכה ולהעלות בה את הנרות, כי מי יודע מה ילד יום, ואף אינו בטוח שיחיה למחרת… על כן מבקש מכל מי שתגיע המנורה לידיו, שיעלה בה נרות בימי החנוכה, וע"י קיום מצוות הדלקת נר חנוכה תהיה גם עלייה לנשמתו… וחתם את שמו, ונתברר שהיה זה אביו בכבודו ובעצמו…
אך למותר לומר, שאותה 'פיתקא מן שמיא' זעזעה את הבן, ובזכות זה שינה כל אורחות חייו, חזר בתשובה שלימה הוא ובני ביתו, וכל דורותיו הבאים אחריו נאמנים לה' ולתורתו לשם ולתפארת. והנה מלבד ההשגחה הפרטית הנוראה שנתגלתה, כיצד מסבב כל הסיבות הכניס חשק בלתי מובן כלל בלב הילד להתעקש בכל עוז דווקא על מנורה זו, והכל בכדי להשיב לב בנים על אבותם, להשיב משפחה שלימה לכור מחצבתה.
אך יש ללמוד מכאן עד היכן מגעת כוחה של מסירות נפש והשתוקקות למצווה, שהרי יהודי זה שהכין את המנורה היה יכול לפטור את עצמו בטענת 'אונס', ומה לו לדאוג למנורה יותר מאחרים, וכמו שהם יעשו כך גם הוא יעשה… ובפרט שלא היה בטוח כלל שיזכה להדליק בה, אך מכל מקום השתוקק בכל ליבו לעשות מה שבידו לזכות לקיים מצוה זו, ולהדר ב 'זה א-לי ואנווהו', ואף אם הוא עצמו לא יזכה להדליק בה אז די לו במה שאחרים ישתמשו בה… ושילם לו הקב"ה כגמולו הטוב, שזכה וזיכה את כל בנו ובן בנו וכל זרעו אחריו לשוב בתשובה שלימה
(באר הפרשה חיי שרה תש"פ)
1/58