בתוך הדברים סיפרה המנהלת כי אחת המורות שאלה את הבנות בכתתה: "לו יבקשו מכן להציע מי יהיה המשיח, במי תבחרו?" כמעט כל הבנות שתקו והביטו במורה בתמהון, אך בת אחת ענתה בבטחון: "אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת שזה יהיה אבא שלי!" מי היה אביה של אותה ילדה?

בלתי כלב בן יפונה…. כי מלאו אחרי ד'     לב יג

 

מידה מופלאה להשכין אהבה בין בני אדם ולהרבות שלום בעולם, היתה מצויה אצל מחותננו, הגאון החסיד רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, רב בית המדרש 'סוכטשוב' בבני-ברק.

 

אני זוכר שפעם הלכתי עימו ברחובות בני ברק, ולפתע נשמעו קולות רמים מאחד הבניינים הסמוכים. משהתקרבנו לבנין הבנו מיד במה מדובר; היה זה ויכוח שפרץ בין שני שכנים על כותל מסויים שבנו ביניהם, והנידון היה על מי מוטל לשלם את הוצאתו, כל אחד מהם הטיל את התשלום על השני .

 

הרב קובלסקי לא הסכים להתעלם מהמריבה ולהמשיך בדרכנו. הוא ניגש אל הניצים ושאל: "באיזה סכום מדובר?", והשניים נקבו בסכום המדוייק.

 

הוא פנה לשניהם ואמר בחיוך לבבי ומרגיע: "תראו רבותי! להתחיל לריב ולהתקוטט כולם יכולים, לא זקוקים בשביל זה לאומנות מיוחדת. החכמה היא איך לסיים את הריב…".

משפט זה עימו פתח הרב קובלסקי את השיחה, כבר הצליחה להשרות במידה מסויימת אווירה של פיוס ולהמאיס את המחלוקת בעיניהם.

 

אז ניגש אל אחד מהם ושאל: "עד כמה מוכן אתה לסגת מדרישותיך למען השלום?". ניגש אל השני ושאל: "כמה כסף אתה מוכן להוסיף למען השלום?". את הפרש הסכום שנותר שילם הרב קובלסקי מכיסו הפרטי, ובלבד שהשלום ישוב לשרור בבנין.

 

היה זה עבורנו ספר מוסר חי, מהו "אוהב שלום ורודף שלום". ממש בחינה של "לא זז משם עד שנעשו אוהבים זה לזה".

 

 

"ואם לאו, למה לו חיים?"

הגאון הצדיק רבי ראובן הכסטר שליט"א, משגיח ישיבת מיר-ברכפלד, שמע הסבר נפלא מדודי, ראש הישיבה הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל על דברי הגאון מוילנא זצ"ל, הידועים בספר 'אבן שלמה' (פרק א אות ב), הכותב: "עיקר חיות האדם, הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים?".

 

שאל רבי אריה שאלה עצומה, אינני מבין את מהות שאלת הגאון – "למה לו חיים", וכי לא כדאי לו לאדם לחיות בשביל שיוכל ללמוד, להתפלל ולקיים מצוות, גם אם לא הגיע למדרגה של שבירת המידות? כל אלו אינן סיבות מספיקות כדי להעניק לו חיים?

אמר רבי אריה יסוד עצום ונורא; בהכרח שחיי האדם באים לידי ביטוי ומיצוי דוקא על ידי שתיקן את מידותיו, ונעשה לבעל מידות טובות. הבחינה שבה נבחנת אישיות האדם, היא דוקא אם קיימות בו מידות טובות.

 

אדם שהוא בעל מידות רעות ומושחתות, ומיצר ומריע לזולתו חלילה, הרי הוא רחוק ממידותיו של הקדוש ברוך הוא – מקור הטוב, הרחמים והחמלה, ומתרחק מקרבתו, ובכך למעשה הוא פועל נגד התכלית שלשמה נברא – היא קרבת אלוקים. אם כן נזעקת השאלה מאליה "למה לו חיים?". אדם שעושה נגד התכלית שעבורה נוצר מדוע יש לו צורך בחיים הללו!

 

כמה נאים הדברים למי שאמרם. הם מגלמים את דמותו של רבי אריה, שתמיד זכר ללא הרף את חובתו בעולמו להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא. בכל שיגו ושיחו הרגישו – הטבה! מידות טובות! דרך ארץ! ויתור!

הצדיקים הקדישו תמיד עבודה גדולה בדרך ארץ שקדמה לתורה, ומעיינותיהם היו נתונות בשיפור המעשים ותיקון המידות. הם ידעו כמה נחת רוח הדבר גורם להקדוש ברוך הוא.

 

 

 

"אין התורה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות"

 

על דברי התנא באבות (ג, יז): "אם אין תורה אין דרך ארץ", מפרש רבינו יונה כך: "כלומר, מי שאינו יודע תורה אינו שלם במידות של דרך ארץ… בלא תורה לא יהיו דעותיו שלמות בדרך ארץ".

 

ועל המשך המשנה – "אם אין דרך ארץ אין תורה", פירש רבינו יונה: "רצה לומר שצריך תחילה לתקן את עצמו במדות, ובזה תשכון התורה עליו שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות. לא שילמד תורה ואחר כך יקח לו המצוות [אולי: המידות], כי אי אפשר".

 

רבנו יונה מדגיש כאן, כי סדר העבודה ושלימות קומתו הרוחנית של האדם צריכה להיות דוקא בסדר מסויים. בתחילה עליו ליישר מידותיו כהכנה ללימוד תורה, כי בלא מידות טובות אין התורה מסוגלת לשכון ולהיספג בגופו, אבל השלמת תיקון המדות תיתכן רק לאחר שכבר רכש קנין בתורה.

 

כדי שהאדם יזכה לרכוש תורה, ולהיהפך במהותו לאיש מורם מעם, ראשית עליו לתקן את עצמו במידות. אם חלילה האדם לומד תורה ונשאר בעל מידות מושחתות, מלבד זאת שבהנהגתו הקלוקלת הוא בז לתורה קבל עם ועדה, אלא גם הוא נשחת עוד יותר. היא גורמת לו להתגאות ולהתנשאות על השני, לנהוג בזול ובפראות, וקדושת התורה שבאופן תמידי מקדשת את החומר, מעדנת את האדם ומרסנת אותו, מסתלקת ממנו ואינה שוכנת בו יותר, למרות שהוא נמנה על עוסקיה ולומדיה.

 

 

מסופר על יהודי שנכנס פעם למעונו של קדוש ישראל מרן ה'סטייפלער' זצ"ל, ושאלתו בפיו. הציעו לו שידוך עבור בתו, בחור מצויין וידען גדול בהרבה מחלקי התורה, שניבאו לו גדולות ונצורות, וכעת נודע לו כי ה'סטייפלער' מכיר את המוצע באופן אישי, ובא לשאול אם אכן כדאי לו לגשת להצעה המדוברת?

 

ה'סטייפלער' הגיב בתנועה ששידרה כי הוא אינו מרוצה מהשידוך.

 

האברך ביקש לשמוע את הסיבה בגללה ה'סטייפלער' הגיב כך, ושאל בעדינות: "מדוע הרב לא 'דוחף' אותי לגשת לשידוך?".

 

השיבו ה'סטייפלער' בחריפות: "צריך לדעת כי האשה היא לא 'סטנדר' שמנענעים אותה לאיזה כיוון שרוצים ובאיזה זמן שחפצים… אשה היא גם כן 'אדם'. היא בעלת רגשות אנושיים ויש לכבד אותה כנאות, להתחשב בה ולסייע לה בכל מיני מצבים שונים. לכן לא די בכך שהבחור מוכתר במעלות התורה, בשביל לחיות עם בת זוג הוא מוכרח גם להיות בעל מדות טובות!…".

 

העסקן הנודע, הרה"ג רבי שלמה לורינץ זצ"ל, מספר בספר זכרונותיו, כי פעם אמר לו מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, כי גדול בתורה מוכרח להיות בעל מידות טובות. התפלא רבי שלמה ושאל: "איני יורד לעומק הדברים. אני דוקא סבור שבשביל לגדול בתורה צריך האדם להיות בעל יכולת התמדה ושקידה, בעל כשרון, קליטה מהירה והבנה מעמיקה. מידות טובות זה אמנם דבר טוב, יפה ומועיל, כבודן במקומן מונח, אבל מדוע הן הכרחיות בשביל לגדול בתורה?"

 

הרב שך השיבו, כי כעת בשל חולשתו אינו זוכר היכן לחפש את מקור הדברים בחז"ל, אך בהחלט הוא יכול לסמוך עליו שיש לזה מקור, והפנה את השאלה לכיוונו של רבי שלמה: "אדרבה, תאמר לי אתה שם של אחד מגדולי התורה שהינך מכיר ואינו בעל מידות…".

 

משהחל להרהר בדבר, הפסיקו הרב שך, והורה לו בצורה נחרצת: "חבל לך לחשוב, כי אתה פשוט לא תמצא! ברור אצלי הדבר כי מי שאינו בעל מידות לעולם לא יגיע להיות גדול בתורה". חד וחלק!

 

"המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ" 

 

ישנן אין ספור דוגמאות מאלפות, של מידות טובות ונאצלות שראינו ושמענו אצל גדולי התורה, אשר למרות היותם גבוהים ומרוממים מחשבונות בני אדם, ושקיעתם המוחלטת בתורה היתה לשם דבר, הרבו מחשבות ותחבולות להעניק מהונם וכוחם להיטיב עם זולתם ולהנעים את השהות סביבתם ובמחיצתם. כל ימיהם שקדו על תקנת נפשם, על שיפור מעשיהם ותיקון אורח חייהם, ובכל הליכותיהם הקרינו דרך ארץ, נועם, עדינות, זוך וטוהר.

 

ברחוב צפניה בירושלים, התגורר עד לפני שנים אחדות, נכדו הצעיר של מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, הרה"ג רבי יעקב פרידמן זצ"ל. בנה הצעיר של בתו הצעירה של רבי יוסף חיים, הרבנית הצדקנית רחל בריינדל פרידמן ע"ה. יהודי שקדן, אציל נפש, אהוב למקום ולבריות.

 

הוא סיפר לי פעם סיפור מדהים ששמע מאמו הצדקנית:

 

בימי בחרותה כששבה באחד הימים הביתה, הבחינה כי אביה הגדול רבי יוסף חיים יושב ומשוחח עם מאן דהו על דא ועל הא, והיה נשמע לה כסתם שיחה בטלה. היה זה דבר משונה בעיניה, היא הכירה מקרוב את גודל שקדנותו של אביה, את דקדוק הזמן המופלג שלו, ואת חישוב עיתותיו העמוסים עד לאחת.

 

כדי לסבר את האוזן על עוצם ההתמדה וניצול הזמן של רבי יוסף חיים, אציין בדרך אגב, את שסיפר זקננו הגאון הצדיק רבי צבי קופשיץ זצ"ל, כי בשנת תרפ"ח נכנס לביתו של רבי יוסף חיים דקות אחדות לאחר רעידת האדמה החזקה שפקדה את ירושלים. רבי יוסף חיים היה עסוק אז בליבון סוגיא סבוכה, בעיצומה של כתיבת חידושי תורה, ולמרות הבהלה הגדולה שאחזה את כולם, הוא המשיך בשגרת הכתיבה שלו, כאילו דבר לא אירע.

 

אך כשראה את נכדו רבי צבי מבוהל מעט, אמר: "מדוע נבהלת? כבר בירכת 'שכוחו וגבורתו מלא עולם'? אם עדיין לא ברכת, תברך כעת ותמשיך ללמוד, חבל על כל רגע! הזמן שחולף לא חוזר עוד!…".

 

והנה, כאן השתוממה הבת למצוא לפתע את אביה יושב זמן לא מבוטל ומשוחח בנחת ובשלוה דברים בטלים עם יהודי בלתי מוכר. אך כמובן מפני כבוד אביה שמרה הבת את הפליאה בליבה ולא אמרה דבר.

 

כשהלה עזב את הבית, פנה אליה אביה ושאלה: "האינך רואה כאן דבר משונה?"

 

– "בטח אני רואה!".

 

– "אם כן מדוע אינך שואלת אותי על כך".

 

– "כי אין זה דרך ארץ לשאול את האבא שאלות" – הצטדקה.

 

– "אדרבה, כאן יש לי כן עניין שתשאלי" – אמר.

 

כאשר קיבלה את רשות הדיבור, פתחה ואמרה: "אבא! מעולם לא ראיתיך נועד כך בישיבה לשיחה בטילה, ועוד לשיחה כה ארוכה?".

 

חייך רבי יוסף חיים ואמר: "בדיוק לזה כיוונתי כשביקשתי ממך לשאול אותי על מה שנראה בעינייך מוזר!".

 

ולגוף השאלה השיב לה רבי יוסף חיים תשובה מדהימה:

 

"היהודי הזה שישב כאן הוא יהודי גלמוד, שאין לו מכרים וקרובים, הוא זקוק נואשות למישהו שיקשיב לסיפורים שלו, לחדשות שבפיו… הוא מצא אותי כמי שמתעניין בו, ואין לו עם מי לדבר ולפטפט מלבדי. מוטלת עלי חובה לתת לו הרגשה טובה כי אכן הוא מצא איש כלבבו, ופטפוטיו מסקרנים אותי. לכן אין בדיבורים אלו שיחה בטלה כלל וכלל, כי זה צורך חיוני עבורו…"

 

v

 

אחד המתפללים הקבועים בבית מרן ה'חזון-איש' זצ"ל סיפר, כי פעם היה בביתו של ה'חזון איש' בשעה שהתעתד לצאת מהבית להשתתף בברית מילה לבן אחד ממקורביו. ה'חזון איש' עטה כבר את מעילו וכובעו ועמד בדלת, ולפתע הופיעו מספר אנשים שבאו להשיח את מועקתם באוזני 'החזון איש'.

 

כאשר הבחין בהם ה'חזון איש', מבלי אומר ודברים שב מיד לחדרו, ובסבלנות נדירה השמורה עימו, שוחח עימם במשך קרוב לחצי שעה על כל היבטי הבעיה שהציגו, כאילו לא אמורה להתקיים כעת ברית מילה, בהענקת תחושה כאילו כל הזמן שלפניו מוקדש כעת אך ורק להם ולבעייתם הסבוכה…

 

כשיצאו מהחדר, קם ה'חזון איש' ויצא מהבית לכיוון הרכב הממתין לו בחוץ. אך מיד עם כניסתו לרכב, ראה כי הנהג כבר התניע את מכוניתו, והיה ניכר לפי תנועותיו כי כעת עם כניסתו של הרב לרכב הוא מתכנן לפתוח בדהירה לאחר האיחור המוגזם. אך ה'חזון איש' הורה לו: "סע באיטיות!".

 

כשהתרחקו מהמקום, הסביר לנהג מדוע הורה לו לנסוע לאט למרות שהשעה היתה מאוחרת: "כשיצאנו מהבית האנשים הללו היו עדיין בקרבת מקום, ואילו הייתה פותח את הנסיעה במהירות, היתה עוברת בהם מחשבה שמא הם עכבו אותי, או שמא לא היה לי באמת כח עבורם. הראיה שברגע שיצאו ממני 'ברחתי'… מאנשים שבורי לב לא בורחים…"

 

זהו אפס קצהו של רגישות נפלאה לזולת שהיתה ב'חזון איש'.

 

 

מדוע טיפס ראש ישיבת סלבודקה שלוש קומות?

סיפור מדהים שמעתי מידידי הרב הגאון רבי אברהם רוזנברג שליט"א, על מידותיו הנאצלות של אביו הגאון רבי ברוך רוזנברג זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, ועל התחשבותו הנדירה דק שבדק בענייני 'בן אדם לחברו':

 

בערוב ימיו של רבי ברוך, כשגילו נשק לגיל גבורות, הוא הוזמן פעם לחתונת תלמיד. הוא ירד מביתו ברחוב שפת אמת בבני-ברק, ונכנס למכוניתו של אחד התלמידים, שנועד במיוחד כדי להביאו לשמחה.

 

אולם עם כניסתו למכונית נזכר כי שכח דבר מה בבית, בבקשת מחילה מראש שאל רבי ברוך את התלמיד אם יאות להמתין לו דקות אחדות, כי נזכר כעת ששכח דבר חשוב בבית ועליו לשוב לעלות ולהביאו. הנהג ניסה להציע את עצמו לעלות במקומו, אך נתקל בסירוב עיקש: "רק אני יכול לעשות זאת" – נימק הרב.

 

רבי ברוך יצא מהמכונית, טיפס את גרמי המדרגות עד לביתו בקומה השלישית, וחזר כשהוא מאומץ, נושם ונושף בכבידות.

 

התלמיד המסוקרן הפציר ודחק ברבי ברוך לגלות לו מה הדבר הכה חשוב בשבילו טרח לעלות הביתה שוב, ורבי ברוך נאלץ לגלות לו את הסיבה המאלפת והצריכה תלמוד:

 

"הן היום בדורנו השתנה קצת הענין של שמחת חתן וכלה. היום נהוג בכל חתונה להזמין צלם שינציח את האירוע. סבור אני שגם זה חלק משמחת חתן וכלה, כי הרי לאחר החתונה מעיינים בתמונות וזה מחזיר את הרואים אל אותם רגעים שמחים בחתונה, וזה גורם להם הנאה מיוחדת.

 

"אולם בזמן האחרון גיליתי כי הצלם מנציח גם את רגעי כתיבת הכתובה וסידור הקידושין, ולא רק את החתן הכלה והשושבינין אלא אף את הרב המסדר קידושין. אלא שדא עקא העט המונח בכיסי איתו הייתי משתמש לכתיבת הכתובה בחתונת תלמידים היה עט פשוט מידי… לכן הלכתי באחד הימים לקנות עט יפה ומכובד יותר, המצופה בִּדְמוּי זהב, שישמש אותי במיוחד עבור אירועים שכאלה. תמיד שאני מוזמן לסדר קידושין אני משתדל לקחת איתי את העט הזה, מהסיבה האחת והיחידה שלחתן ולכלה תהיה הרגשה טובה יותר, מכך שהתמונות יצאו מעט יותר יפות, והרי אם באפשרותי לעשות זאת בנקל למה לא לעשות זאת?!…"

 

"קודם, כאשר נכנסתי למונית", הטעים רבי ברוך, "נזכרתי כי שכחתי את העט בבית, ופשוט עליתי לקחתו".

 

הבן רבי אברהם אמר לי כממתיק סוד: "הרי הכרת הרבה שנים את אבא זצ"ל. כל הוויתו היתה תורה. נוכחת לא אחת את שקיעתו העצומה בתורה, הן בהיותו אחד האריות שבכולל 'חזון איש', והן בשמשו בקודש כראש ישיבת סלבודקה. שעות ארוכות לא זז ממקומו, ועמל ויגע בתורה בצורה מדהימה. כמה קשה להאמין עליו ששם לב לפרט מזערי כזה ושייחס לו בכלל חשיבות. אין זה אלא מפני שעם כל הגדלות התורנית שלו, ליבו היה מלא וגדוש ברצון עז להיטיב לבריות".

 

בינו נא זאת! ראש ישיבה במעלה גיל השמונים, שזכה במשך שנות דור להעמיד אלפי תלמידים, ולא היו לו בעולמו אלא ד' אמות של תורה והלכה, טרח בגילו המבוגר לטפס מספר קומות בטרחה מרובה, בשביל מה? כדי שהתמונה של הזוג תצא מעט יותר מוצלחת…

 

לא נתפס! כמה רגישות, כמה טוב עין, כמה רוחב לב מונח בהנהגה מופלאה שכזאת!

 

כשסיפרתי זאת לאחד מחשובי תלמידיו, שזכה ללמוד עימו חברותא, השתומם מהסיפור והגיב לאחר מחשבה: "אכן, מצד אחד אכן קשה להאמין על אישיות כה מרוממת כשל רבי ברוך שהתעסקה בדברים פעוטים מעין אלו. אולם מאידך גיסא, מי שהכיר היטב את רבי ברוך לא אמור להתפעל, הרי כל ימי חייו היו לו כאלו דקויות בענייני בן אדם לחברו באופן שלא ניתן לתיאור, והרי זה בסך הכל עוד מעשה מוצלח שמגלם בצורה בוהקת יותר את אישיותו".

 

אציין כאן בדרך אגב את מה שסיפרתי כבר בעבר, כי לפני עשרות שנים שמש אבי מורי שליט"א כחבר ועד ההורים במוסד החינוכי הראשון שהוקם בבני-ברק לבנות בשכונת 'זכרון מאיר'. באסיפה הראשונה שהתקימה עם המנהלת דנו שם בעקרונות החינוך ובקווי האופי שילוו את המוסד.

 

בתוך הדברים סיפרה המנהלת כי אחת המורות שאלה את הבנות בכתתה: "לו יבקשו מכן להציע מי יהיה המשיח, במי תבחרו?" כמעט כל הבנות שתקו והביטו במורה בתמהון, אך בת אחת ענתה בבטחון: "אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת שזה יהיה אבא שלי!"

 

מי היה אביה של אותה ילדה? רבי ברוך רוזנברג! דמותו נחשבה בעיני ילדיו כה גדולה, חשובה ומכבדת עד כדי כך, שלא היה לבתו כל ספק כי הוא אמור להיות מלך המשיח!

אבא התפעל כיצד אדם מצליח להקרין כזו תחושה מרוממת בביתו.

 

מפליא הדבר למתבונן בכך, כיצד אישיות כה מכובדת וחשובה כשל רבי ברוך שחיה בעולם רוחני נאצל, ידעה לרדת לרמות לא מוכרות של רגישות, כשנגעו הדברים לצרכי האחר.

בהכרח, כי כללו של הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים' (פרק יט) עמד כתמרור דרך למול עיניו בכל מהלך חייו: "כללו של דבר, הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקועה בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות".

 

(מתוך אוצרותיהם אמלא – ספר ויקרא)