הרה"ג ר' אשר קובלסקי שליט"א
וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה (בראשית כד, יד)
רימון בירושלים, פיוזים בתל אביב ומרק במחנה…
בפרשת השבוע, אנו קוראים על אליעזר, העומד בפני משימה מורכבת וגורלית – לבחור את האם של העם היהודי, את האשה בעלת המעלות הנדירות ביותר שתוכל לשאת בתפקיד הרם של אם העם היהודי. הוא נושא תפילה בדאגה כיצד יפול דבר, אך בהארה שמימית, הוא מתמקד במה שהוא צריך למצוא, בנקודה אחת שעל פיה יבחן ויאבחן:
הוא צריך למצוא לב טוב. זו התכונה הנדרשת להיות אמו של העם היהודי, זה מה שעליו לחפש בנערה שתהפוך לרבקה אמנו. את הלב הטוב הוא מבטא בבדיקה אם הנערה תשקה גם את הגמלים לאחר שתשקה אותו… צריך להתבונן – הרי רבקה לא היתה חייבת להשקות גם את אליעזר, בסך הכל אדם זר ביקש ממנה טובה, והיא שמחה להיטיב לו. אך לעשות טובה, זה עדיין לא לב טוב. לב טוב – זה להשקות אותו, ולהשקות גם את הגמלים – להיות שופעת בטוב, מיטיבה בלי גבולות, שמחה לעזור גם כשהיא לא מתבקשת, אכפתית לסביבה ושמחה לתרום מיכולותיה וכוחותיה גם למה שאף לא התבקשה!
זה 'לב טוב', אותה תכונה יקרה ואצילה, שרבקה התברכה בה, והעניקה לנו מתנה כיוצאי חלציה. להיות אדם טוב לב, אדם ששמח להיטיב לאחרים, לעשות טוב בסביבה, להיות אכפתי ואחראי לנעשה מסביב ולשמוח לסייע ככל האפשר. לא כי ביקשו ממני, לא מחמת אינטרס, לא ממניע אינטלגנטי כזה או אחר – – –
אלא בגלל שזה צף מתוך הלב, מתוך הלב הטוב!
כל מהלך חייו של אדם, הוא עוסק בשאלה באיזו דרך לבחור. כיצד לנהל את חייו, איך לבצע את מגוון המטלות שלפניו, איזה אופי יבחר לעצמו ואלה הרגלים יסגל להילוכו. בראש ובראשונה, בוחר האדם בדרך, בכיוון, קובע לעצמו 'כך אני מנהל את חיי', ומכאן הוא מסיק את דרך הביצוע בפועל. כיהודים, זכינו שגם בשאלה הזו מנחים אותנו חז"ל, וקובעים בפרק ב' במסכת אבות את הדרך העדיפה, המורה לנו איזה עקרון צריך להנחות את חיינו. 'לב טוב!', זו עצת חז"ל עבורנו, שנבחר בדרך הישרה של 'לב טוב' בחיינו. שנהיה אנשים טובי לב, אנשים נחמדים, אנשים טובים באופי. זו מתנה יקרת ערך, שיועצים כה בכירים אומרים לנו שהיא הדרך הטובה ביותר לנהל את החיים.
אדם בעל לב טוב – הוא אדם שמח ומאושר בחלקו, טוב לו תמיד. הוא מפרגן לכל אחד, שמח עם זולתו, מדבר בנחת, שופע נתינה, מחייך לסביבתו, אין לו דרישות וטרוניות – כי ראשו ורובו נתון בהענקה, בשמחה, באוירה טובה וחייכנית. הראשון שמרויח מלהיות בעל לב טוב – הוא בעל הלב הטוב, כי הוא זוכה לחיות בסביבה טובה ונעימה, בחיים מאושרים ושמחים!
לכן מציעים לנו חז"ל לאמץ את ה'לב טוב'. כי לב טוב הוא מתכון לחיים בתוככי אוירה נעימה ופורחת!
פיוזים נופלים בשתי דקות לשבע?
היתה זו שעת ערב קיצית ונאה, ברחוב שמואל הנגיד בירושלים. כאז כן עתה, שונאי ישראל הישמעאלים חיפשו כל דרך להרע ולהזיק לעם היושב בציון, ואחת הדרכים הנפוצות באותם ימים היה זריקת רימון מלא בחומר נפץ במקום הומה מאדם. גם באותו ערב, ט' בסיון תשט"ו, הגיע מחבל לרחובה של עיר, מבקש להפר את השלווה הרגועה…
'ב-ו-ם!'
פיצוץ חזק נשמע, ואחריו פרצה להבה לא קטנה. אנשים רצו לכל עבר, התפזרו כמו רסיסי הרימון, נמלטים מהאש הבוערת, חוששים לחייהם מפיגוע נוסף. בחלוף מספר שניות החלו להישמע זעקות הסירנות המייללות, המתלוות להגעת כוחות הביטחון וההצלה לזירת הפיגוע…
סמוך מאוד למקום זריקת הרימון, עמד באותה עת הרה"ג רבי ישעיהו הדרי שליט"א. הפיצוץ קרה ממש בסמוך אליו, והוא נפל ארצה מתבוסס בדם, פצוע אנושות מהפיגוע הנורא. כוחות ההצלה החלו במאמצי החייאה ממושכים על הפצוע האלמוני, שהיה כבר נטול הכרה… הוא הובהל לבית החולים הדסה, ששכן באותה עת ברחוב שטראוס בירושלים, והוכנס מיד למחלקת טיפול נמרץ. סביבו סבבו רופאים חמורי סבר, מאבחנים את הפציעה הרב מערכתית ממנה סבל. בתוך כמה דקות הגיעו למסקנה כי יש להבהילו בדחיפות לחדר הניתוח, לצורך ניתוח דחוף ומציל חיים…
סבי, הרה"ג רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, שהה גם הוא בירושלים באותה עת. בירושלים היו השמועות רצות במהירות מסחררת, וכבר בשעות הערב נודע לו כי קיים חשש סביר שידיד משפחתו לבית הדרי, הוא הפצוע בפיגוע הנורא. הרב קובלסקי לא חשב פעמיים, ולמרות שהיה צעיר כבן עשרים בלבד, אזר חלציו ומיהר לפנות לבית החולים 'הדסה', לבדוק אם אכן זה הפצוע.
משהגיע לבית החולים, לא בנקל עלה בידיו להיכנס למחלקת טיפול נמרץ. הרופאים היו חסרי סבלנות, הם לא ששו להכניס את המבקר האלמוני, שבא להפריע את מנוחתם בשעות הערב, בתואנה כי הוא בן משפחתו של הפצוע. לאחר שהתעקש והתחנן, ניתנה לו הרשות… בצער רב, הבחין הרב קובלסקי כי אין ספק. זהו ידידו הטוב, המוטל במיטה פצוע אנושות מחובר לאינספור מכשירים וצינוריות המנטרים את מצבו הרפואי. הוא קרב אל הפצוע והשמיע באוזניו מילות עידוד וניחום כי הוא בידיים טובות והשם יעזור, מילים אותן שמע ידידו מבעד לערפילי הכרתו הנעלמת חליפות…
לאחר שחיזק את ידי הרופאים ועודדם במלאכת הקודש מצילת החיים, ולאחר ששב ועודד את הפצוע המקשיב לדבריו אך בקושי, עזב הרב קובלסקי את בית החולים ולבו מלא חרדה. כהרף עין עשה את החשבון המהיר – בניגוד להיום, ארך זמן להגיע למידע על זהות הפצועים. מובן כי עד לעדכון המשפחות, אם בכלל, ארך זמן ממושך, לפעמים ימים ארוכים. לא פעם שמעו משפחות הפצועים והנופלים על הטרגדיה האישית שלהם בחדשות השעה שבע בבוקר, עת הוקראו עם שחר שמות הפצועים וההרוגים ביממה האחרונה…
הרב קובלסקי סיכם לעצמו: 'הן מחר בבוקר ישכים אבי הפצוע קום, ולאחר התפילה יסעד ארוחת הבוקר בצוותא עם רעייתו. באותה עת ממש יאזינו לחדשות השעה שבע, וישמעו, לא פחות ולא יותר, כי בנם נפצע אנושות בפיגוע – – – 'אוי ואבוי!', מהרהר הרב קובלסקי, 'איך יעמוד לבו החלש של האב בפני הבשורה הקשה, שתוגש אליו בצורה כה קרה ואכזרית? איך תשרוד האם את הזכרת שם בנה יקירה? הרי הזעזוע יהיה כה נורא, לבם יתרסק באחת, הדאגה והבעתה יאכלו אותם מבפנים! מה עושים?'
עודו מחשב מה אפשר לעשות, וכבר צצה בפניו בעיה נוספת – 'הרי עוד קודם לכן יקבל האב את העיתון', הרהר הרב קובלסקי, 'ושם לבטח יתנוסס שם בנו על יד תמונת הפיגוע הנורא. איך יחזיק מעמד מול הבשורה הקשה?'. הוא יוצא מבית החולים, ומתחיל לחשב צעדיו. 'יש למנוע את כאב הלב של ההורים, ובכל מחיר!' הוא מחליט מיד. גלגלי השיניים במוחו החלו להסתובב במהירות מסחררת… עורך העיתון לא הבין את הבקשה המוזרה שהפנה אליו הרב קובלסקי. 'לא לכתוב את שם הפצוע? מצטער יקירי,' אמר בנחרצות, 'זה מנוגד לכללי האתיקה העיתונאית. ובכלל, העיתון כבר ירד לדפוס, זה בלתי אפשרי!' קבע העורך ברורות, וסגר את המוצא האפשרי…
אך הרב קובלסקי התעקש, וביקש לדעת מהיכן יוצאים העיתונים לתל אביב. כשהראו לו את המקום, נטל דף גדול ושרבט בכתב יד: 'היום יום שני, לא להניח עיתון בשום פנים ואופן אצל הדרי מרחוב העליה 67 בתל אביב!' כתב בהדגשה, וסימן שני קוים אדומים מתחת להוראה הברורה. 'ניחא, לכך אני מסכים', אמר העורך, והסכים לשתף פעולה ולהזכיר למחלק העיתונים בתל אביב שלא להניח עיתון אצל הדרי…
בעיה אחת נפתרה, אך בעיית 'חדשות שבע' עודנה קיימת. טוב לבו של הרב קובלסקי לא הניח לו לוותר, והוא חישב כל אפשרות למנוע את הבשורה גם דרך התקשורת. ברור כי לא ניתן למנוע לשדר את השם, אך יש למצוא כל דרך אפשרית למנוע מההורים לשמוע את הבשורה בדרך זו…
התחנה המרכזית בירושלים, השעה רבע לחמש בבוקר. חושך עלטה, אפלת הלילה עוד שולטת בכיפה. האוטובוס הראשון לתל אביב יוצא בדיוק בשעה הזו, נוסעים בו פועלים בודדים שצריכים להגיע לתל אביב כבר בשעת בוקר מוקדמת מאוד. לא השעה המוקדמת, לא הדרך המייגעת ולא תחנת הביניים בבית שמש יעמדו בדרכו. לנגד עיניו הוא רואה רק את הורי הפצוע וחושש לשלומם, איך יעבור עליהם הבוקר מול בשורת האיוב…
שש וחצי בבוקר, תל אביב. לאחר נסיעה ארוכה ומתישה, יורד הרב קובלסקי בתחנה המרכזית וממהר את צעדיו בכיוון הנכון. הוא מביט שוב ושוב בשעון, מחשב מי יגיע קודם – השעון לשעה שבע, או הוא לכתובת המבוקשת… השעה חמישה לשבע בבוקר. עוד חמש דקות תחל מהדורת החדשות, מיד בתחילתה ידווחו על הפצוע הקשה מהפיגוע אמש. הרב קובלסקי כבר קרוב, מחיש את צעדיו ורץ במעלה המדרגות. הוא כבר לא יספיק להודיע להם קודם, אך טרם אבדה התקווה…
בשתי דקות לשבע, הוא פותח את ארון החשמל מחוץ לבית, ומתחיל להוריד את הפיוזים בזה אחר זה. אין לו מושג מה הפיוז הנכון, ולכן הוא לא לוקח סיכונים. במהירות הבזק הוא מוריד את הפיוזים, מביט בארון החשמל בסיפוק, ורץ למטה במורד המדרגות, לפני שמישהו יבחין בו… בבית משפחת הדרי, באותו רגע בדיוק, בני הזוג נוטלים ידיהם לארוחת הבוקר. לפתע, קצר חשמלי מכבה את התאורה, וגם קול המקרר נדם באחת. האב נחפז לשמוע חדשות, אך המכשיר – כמה צפוי – לא עובד…
הוא מברך 'המוציא' וטועם מהלחם, וממהר לארון החשמל. 'מישהו טיפל בארון' הוא סח לרעייתו, 'כל הפיוזים נפלו', הוא אומר, ספק באירוניה ספק באכזבה. לאט לאט הוא מרים את הפיוזים ושב הביתה, מנסה להספיק לשמוע חדשות… 'עד כאן החדשות', נשמע אז קולו של הקריין ברמה, משמע מהדורת החדשות הגיעה לקיצה…
אחרי דקות ספורות, נוקש בדלת אורח, בנם של משפחת קובלסקי. 'שלום', אומר הרב קובלסקי בחיוך גדול, 'הייתי צריך להגיע לתל אביב, באתי מוקדם, והחלטתי לעלות לומר לכם שלום…' הם משוחחים בניחותא על דא ועל הא, והרב קובלסקי אף מוסיף למסור להם דרישת שלום מבנם ישעיהו, אותו פגש בירושלים…
האב מתעניין בשלום בנו, והרב קובלסקי מתחיל להכין את השטח. 'הוא בסדר ברוך השם, למרות שלא קל בירושלים. דיברתי אתו אתמול, ממש אחרי שהיה סמוך לפיגוע ברחוב שמואל הנגיד…'. 'מה? היה פיגוע?' שואלים בני הזוג במקהלה. 'כן, היה אתמול, והוא דווקא היה לא רחוק משם, אבל ברוך השם הוא בסדר ודיברתי אתו…'. 'אבל קרה לו משהו?', הם שואלים בחשש. 'משהו כן, אבל בסך הכל לא נורא. דיברתי אתו, הוא ממש בסדר…'
הרב קובלסקי מוסיף להכינם לבשורה בעדינות הראויה, חושף טפח ממה שקרה אך בצורה איטית ונכונה. הוא מציע להם לנסוע לירושלים לבקר את בנם, ומצטרף אליהם לנסיעה, הרי אין לו באמת מה לעשות בתל אביב… כל הדרך הוא מנחם אותם ומדבר על לבם, מסביר שבנם נפצע קשה ומטופל טוב, מצבו היה קריטי אך כעת הוא יציב. כשהם מגיעים לבית החולים כבר מוכנים בני הזוג למפגש המטלטל עם בנם הפצוע, אחרי שנפשם מוכנה כבר לשאת בנטל הבשורה…
זהו טוב לב. טוב לב זו המחשבה על הזולת, האכפתיות, החשיבה מה אני יכול להועיל ולסייע, וכיצד אני יכול לתרום. נכון, לא התבקשתי, זה לא מתוקף תפקידי, אני לא חייב, ואולי גם אין לי כה הרבה זמן – – – אבל אני יכול להיות טוב לב. אני יכול לבחור להקדיש חלק מזמני לעשות טוב למישהו אחר, אני יכול להחליט למצוא בכל רגע את המקום בו אני יכול להועיל. אני יכול ליצור סביבי אוירה טובה ונעימה, תוך מחשבה איפה אני יכול להיטיב.
אני יכול פשוט להאזין למה שקורה סביבי – לראות מה עומד מאחורי עדכון החברותא כי רעייתו בבית החולים, ולהפתיע אותו ואת ילדיו בארוחת ערב חמה ומזינה… אני יכול לדמיין איך ידידי יתרגש כשאבוא לשמחתו עם בקבוק יין ביד, אני יכול לחשוב מעט, ולהרים טלפון לחבר שכבר מזמן פוטר מעבודתו, רק כדי לראות איך אפשר לעזור לו… זהו, זהו 'לב טוב'!
זעקות שמחה בבית החולים…
מחנה דז'ורין בטרנסניסטריה, עיצומם של ימי מלחמת העולם השניה. המחנה לא היה מקום נחמד לשהות בו, וזאת בלשון המעטה בלבד. מבחוץ שרקו התותחים והפגזים במלחמה אכזרית חסרת גבולות, ומבפנים – הרעב עשה שמות, המחלות הפילו חללים, ואיש לא ידע מה יילד יום.
המחנה היה בנוי צריפים צפופים, בהם אוחסנו בתנאים מחפירים אלפי יהודים, שהתהלכו כצל של עצמם. שלדי אדם רזים וכפופי קומה, עסוקים במלחמת הישרדות יומיומית על הארוחה הבאה, על האפשרות לקבל שעת חופש מהעבודה הקשה, על הזכות להיות בני חורין ולו לרגע… איש לא היה מסוגל לחשוב על העתיד – כה עסוקים היו במלחמת הקיום העכשווית, כאשר כל אחד נלחם את מלחמת חייו האישית, לנסות לשפר ולו במשהו את תנאי חייו העגומים…
גם כ"ק האדמו"ר מנדבורנה, בעל ה'דבר חיים' זי"ע ומשפחתו, שהו במחנה באותם ימים. הם התחזקו בביטחון בהשי"ת, ובכוחות עילאיים שמרו על קדושת הגוף, להימנע מאכילת המזון הלא כשר שהוגש במטבח המחנה, תוך שהדבר מצריך מהם ויתורים רבים ומאמצים כבירים, כדי להעניק לילדיהם מזון כשר בתנאים הקשים הללו…
שני בנים היו לרבי – הגדול, מי שלימים היה מורי ורבי, כ"ק האדמו"ר רבי יעקב ישכר בער מנדבורנא זי"ע, ואחיו הצעיר – הקדוש אייזיק'ל הי"ד. כיתר תושבי המחנה התמודדו גם הם עם התנאים הקשים השוררים בו, עם הרעב המציק, הצפיפות המצחינה ומלחמת הקיום היומיומית. מלחמה של ילדים צעירים במיוחד, אלא שהם מצאו דרך מקורית לנצח בה… לאוזנה של הרבנית גונבה השמועה, כי מזה מספר ימים, בשעות הצהריים, מתגנבים בניה בלאט למטבח המחנה. היא לא חשדה כי הם טועמים מהמזון המוגש בו, אך חפצה לדעת מה בכל זאת מטרת הביקור. מה שגילתה מעמדת המעקב אחריהם, עלה על כל דמיון, הסעיר את נפשה – – –
אחרי שנכנסו הבנים למטבח, בחלוף מספר דקות, הם יצאו משם כשהם נושאים במאמץ רב סיר מרק גדול, שגובהו כמעט כמוהם. כך, בפשטות, באמצע היום, שני ילדים רכים נושאים בקושי רב סיר מרק העולה על גדותיו, ולא פעם נשפך ממנו מעט… הם נשאו את הסיר הענק כברת דרך לא קצרה כשמצחיהם נוטפים אגלי זיעה, למרות הקור המקפיא… במחנה איש לא עצר לשאול בשלום רעהו, כך שאיש לא התעניין לדעת מה מטרת מסע המרק הלזה, ומה לשני ילדים צעירים, דרך ארוכה וסיר מרק ענק ומהביל. רק אמם עוקבת מאחור בסקרנות, תמהה ומתפלאת לאן מובילות דרכיהם…
אחרי דרך ארוכה, הגיעו אל בית החולים המאולתר שהוקם בשולי המחנה, שם שהו החולים האומללים שהוחזקו בבידוד מוחלט מהעולם החיצון, בתנאים סניטריים גרועים במיוחד ובצחנה בלתי נסבלת. למקום הנורא והגרוע ביותר בשולי המחנה, אל המקום אליו אף אדם שפוי לא מתקרב, לשם היו פניהם מועדות עם סיר המרק הגדול… למרבה הפלא, הילדים נכנסו בשערי בית החולים, וכהרף עין החלו צהלות שמחה במקום, 'המלאכים באו, המלאכים באו!'
בתוך רגע, התקבצו החולים סביב הילדים הרכים. איש איש קם ממיטת חוליו, עזב את דכאונו ומועקותיו, ורץ לאולם הכניסה. שם עמדו הילדים וחילקו מרק חם, בחיוך, בפנים מאירות, בשמחה, עם מילה טובה לכל חולה ועידוד לכל שבור נפש… החולים האומללים לא ידעו נפשם מאושר ומשמחה. עיניהם מלאו דמעות, לבם המה בהתרגשות. מראה אדם נורמלי לצידם נסך בהם כוחות חדשים ומעודדים, על אחת כמה וכמה כשבאמתחתו צלחת מרק מהבילה, מחיה נפשות ומעודדת לבבות!
כן, בתוככי המחנה, באמצע מלחמת הקיום על החיים, בעיצומם של הימים הקשים ביותר – נושאים שני ילדים קטנים סיר מרק ענקי, רק כדי להעניק מרק לחולים אומללים, החיים בבדידות וברעב נוראיים את ימיהם האחרונים! הרבנית הביטה בהם בהערצה, הן זה לא ייאמן: ילדים רכים בשנים, המהוים מופת ודוגמא ללב טוב חסר גבולות ומעצורים. הם אמנם לא אוכלים מהמרק – אך זוכרים את זעקת החולים הרעבים, הממתינים למעט מרק להחיות נפשם כמו אויר לנשימה. כבר כמה ימים שהם עושים זאת בקביעות, למרות המאמץ והקושי הרב, ומחרפים נפשם להחיות את נפש החולים!
זהו טוב לב. לרצות לתת, לרצות להעניק, לרצות להיטיב, לשאוף לעשות טוב לאחרים. להחזיק את העיניים פתוחות ואת האוזניים כרויות, לראות איפה אני יכול לעזור, היכן אני יכול להושיט יד, כיצד אוכל לסייע… לא צריך שיתקשרו אלי ויבקשו, לא צריך שבדיוק אעבור במקום ואחוש ואראה את המצוקה. ההיפך – אני, מעצמי, מביט לצדדים, מחפש את מי שאני יכול להיטיב לו…
אני הולך ברחוב ורואה ילד רוצה לחצות כביש – הוא אולי לא ממש בצד שלי, אך אשמח ללכת לקראתו כמה צעדים ולסייע לו. אם אראה מישהו מבקש לפרוט כסף, יתכן שאני ממהר מעט ובכלל לא בטוח שיש לי כסף קטן, אבל אעצור, אבדוק, אנסה לעזור… יש לי שכן שרוי בעת שמחה או חלילה בעת צרה, הוא לא מבקש דבר, אפילו נראה שהוא מסתדר, אבל אשלח לו הביתה פשטידה לשבת, שיהיה… זה טוב לב. זה להיות שופע, מיטיב, רוצה לעשות טוב. בלי מסגרות, בלי קריטריונים, בלי הנחיות ובלי גבולות. להיות אכפתי לסביבה, לראות מה קורה מסביב, לבדוק איפה אני יכול להיטיב במציאות הזו, ופשוט לעשות זאת. בלי חשבונות, בלי בקשות, בלי לבדוק בציציות.
איזו היא דרך ישרה שיברור לו האדם? – לב טוב!
